המחזה צמחים מטפסים הוא טקסט עוצמתי המגולל דרמה סוערת שמתרחשת רובה ככולה בדמיוננו, כיוון שגיבורי המחזה הם 2 "צמחים", 2 חולים במצב וגטטיבי, שאינם מסוגלים לזוז ואינם יכולים לתקשר עם העולם. אחד מהם במצב קצת "יותר טוב", הוא מסוגל למצמץ.
ביקור רופאים (צילום: דובי צ'יזיק)
אנו למדים שהתגלה, לא ברור כיצד, כי 2 "צמחים" אלו, עמוס ופיני, מסוגלים כנראה לתקשר אחד עם השני. במוסד השיקומי בו הם נמצאים, קיבל הרופא ד"ר בן-צור מענק מחקר מיוחד לחקור את העניין, הוא חדור התלהבות שכן פיצוח הקשר בין הצמחים נושא בחובו השלכות מרחיקות לכת על עולם המחקר הרפואי. אבל במחקר אין פריצת דרך והמימון עומד להסתיים.
אלא שאנו לא בעולם האמיתי ולכן, לנו, הצופים, או הקוראים, ניתנה הפריבילגיה להיות עדים לתקשורת בין עמוס ופיני, במה שיוצר רבדים שונים, מתנגדים ומשלימים, של קשר בין הדמויות לבין עצמן ובין הדמויות השונות לקהל, בין תקשורת אמיתית ותקשורת מדומיינת. בעצם, נדמה שחוסר הקומוניקציה היחיד קיים דווקא בין דמויות שלכאורה יכולות לתקשר זו עם זו ללא כל בעיה.
רבדי התקשורת או חוסר התקשורת השונים, שבנה בכישרון המחזאי ארז מירנץ, יוצרים עימותים בלתי פוסקים בין גישות או תפיסות מנוגדות בצורות שונות של הבעה ובכך מאפשרים לבחון סוגיות מורכבות רבות בצורה מעמיקה, לא רק כשלעצמן, אלא גם ביחסי גומלין עם הסוגיות האחרות המרפררות אליהן.
הביו-אתיקה, ובתוקף כך גם זכויות החולה, מעומתת למשל עם הרצון לתהילת עולם של חוקרים, עם הסקרנות האנושית, עם האהבה, עם התסכולים ועם המיסטיקה. המדע מעומת עם האהבה – מי משניהם אמור לקבוע את הטיפול בחולים, הכוח הגברי הלוגי – עם הכוח הנשי המיסטי מחד, או הרחום מאידך, מידת הרחמים עם המוות.
גם זה קורה במחלקה (צילום: דובי צ'יזיק)
כך כותב על ההצגה הפסיכיאטר אבינועם חקלאי:
"כך, בהצגת פרינג׳ צנועה בת כשעה, מיילדים חמישה שחקנים, במאי ואנשי במה ספורים את חזונו המדויק של המחזאי ארז מירנץ לנסח עבור הקהל את מצוקתנו כאובייקטים של הרפואה והמדע המכפיפים כל איווי ותשוקה אנושית לסקרנות המדעית הרוכבת על דחפים סאדיאנים. מגלומניה הנשענת על אמונה, כמעט ודאית, כי ניתן לפתור כל מסתורין של החיים באמצעות חוקי המתימטיקה ופרוצדורות המחקר על התפיסות הלוגיות שלהן.
כך, מכניס המחזאי את הנשיות, עליה אומר לאקאן כי היא ״לא כולה״, לא כולה תחת החוקים הפאליים אותם אנו מקבלים כדי להיות חלק מקהילה. חוקים שבמקור נולדו כדי לגרש את החשיכה של האימה ומתגלים כמפלצת בפני עצמה באשר אין משתמשים בהם בזהירות ובענווה. ואותה נשיות מגלה לנו שני צדדים רבי עוצמה"
השימוש ב"צמחים" – סובייקטים על גבול האובייקט, לכאורה "מתיר" למחקר להפוך אותם לאובייקטים של מחקר ביתר קלות מבחינה אתית. המחזה צמחים מטפסים אינו בוחן את הסוגיה רק מבחינת מה היה לצמחים להגיד על זה, אילו יכלו לדבר, אלא הופך את הקערה על פיה ומעניק את כל התשוקה, החיות וההתלבטות ל"צמחים". הכוח הגברי, המדעי, הבוטח, החזק, המיוצג בדמותו של הד"ר – הוא דמות שטוחה ודוגמתית שאינה מסוגלת לתקשורת אלטרנטיבית או לתקשורת בכלל ואינה מסוגלת להשתנות. המפתח לתקשורת מצוי דווקא בידי הנשים, אך הן יכולות לתקן הכול או להרוס הכול, אם רק תתנו להן.
ומה הפתרון?
ההצגה צמחים מטפסים הועלתה לראשונה ב-11 בדצמבר 2014 בתיאטרון קרוב בתל-אביב במסגרת פסטיבל 'האזרח כאן'. בימוי: אלעד שרעבי, מוסיקה: ארז כהן, תפאורה: נתנאלה אווסלנדר ודותן אלעד, תלבושות: נתנאלה אווסלנדר, כוריאוגרפיה: דפנה הורנצ'יק, תאורה: רונן בכר, משתתפים: אושר בית הלחמי בתפקיד פיני כהן; גד נבו, איתי בלייברג בתפקיד עמוס ברגר; יואל ברמן בתפקיד ד"ר שאול בן-צור; טל גינת, יפעת אהרוני בתפקיד האחות רות גולדברג; נועה צפריר בתפקיד לוסיאנה קרוי.
מלכה –
ספר מאוד מעניין, לא מתאים לילדים קטנים.