חשיבותה של רצינות, מחזה של קלות-ראש לאנשים כבדי-ראש (The Importance of Being Earnest, A Trivial Comedy for Serious People) הוא מחזה מאת אוסקר ויילד, שהוצג לראשונה כמחזה בן שלושה מערכות ב-14 בפברואר 1895 בתיאטרון סנט ג'יימס בלונדון. המחזה פורסם לראשונה רק ב-1898 ממקום גלותו של ויילד בפריז.
המחזה היא פרסה קומית, שבה הדמויות הראשיות מסתתרות מאחורי אישיות פיקטיבית שמאפשרת להם לזנוח את הרצינות הנדרשת מאנשים במעמדם כשזה נוח להם, אך מסבכת אותם כאשר הם מתכננים להוציא אל הפועל דבר רציני כמו נישואין. לדידו של ויילד, נושא המחזה הוא: "עצם זה שעלינו להתייחס לכל הדברים הטריוויאליים בחיים ברצינות רבה ולכל הדברים הרציניים בחיים בקלות דעת (טריוואליות) כנה ומלומדת." (מקור: ויקיפדיה) נושא זה ניכר בשם האירוני של המחזה, במיוחד בכותרת המשנה "מחזה של קלות-ראש לאנשים כבדי-ראש" ובפרדוקס הלעגני הטבוע בה: אנשים רציניים הם כאלו בגלל שהם לא רואים קומדיות קלות-דעת. להבדיל מדמויות ביצירות אחרות של ויילד שחייהם הכפולים נבעו מחטאים גדולים, החיים הכפולים של אלג'רנון (הממציא פגישות עם מר בנבורי שאינו קיים) ושל ג'ון/ג'ק וות'רינג (המנהל חיים כפולים כג'ק וכארנסט) משמשים למטרות תמימות של התחמקות ממחויבויות חברתיות לא רצויות. הדבר מנוגד לתיאטרון הרציני של התקופה, כמו למשל המחזות של ג'ורג' ברנרד שאו, שהציגו בפני הקהל רעיונות נעלים. לעומתם, חשיבותה של רצינות היא שטחית (טריוויאלית) ואינה עוסקת בעצם בכלום.
אבל זה לא לגמרי מדויק. בתקופה הויקטוריאנית, הרצינות נחשבה כערך חברתי ראשון במעלה, דבר שנבע מניסיון דתי להחזיר למוטב את המעמדות הנמוכים ואחר-כך נפוץ גם למעמדות העליונים. אבל במחזה, ההתקה של הרצינות, כמו גם של קלות-הדעת (הטריוויאליות) מנסיבותיהן ה"טבעיות", מאפשרת ליצור שלל מצבים מבדחים וללעוג שוב ושוב למנהגים החברתיים ולמוסר הוויקטוריאני, למוסד הנישואין ובמיוחד לרדיפה אחר האהבה. כך למשל כאשר אלג'רנון מתבטא באופן פרדוקסלי על דבר טריוויאלי כמו ארוחות: "כן – אבל עליך להתיחס לזה בכֹבד-ראש. אני שונא את האנשים, הנוהגים קלות-ראש בעניני-אכילה. זוהי שטחיות גדולה מצדם." (מערכה I). מנגד, בהתייחסן לדבר רציני כמו נישואין, גוונדולין כמו גם סיסלי מתנהגות בקלות-דעת ונצמדות לאידיאל מטופש, לפיו עליהן להינשא לאדם בשל שמו: ארנסט, שם פופולרי ומכובד באותה תקופה. ולא רק זאת, הן מכריזות בזעם כי הונו, כשהן למדות על שמותיהם האמיתיים של ארוסיהם.
ויילד כתב את המחזה במהירות באוגוסט 1894 בעת ששהה עם משפחתו בוורת'ינג במשך הקיץ. הוא המשיך וערך בקפדנות את המחזה במהלך הסתיו, עד שלא נותרה שורה אחת שלא טופלה. ובמחזה "כה חסכני במילים ובאפקטים, היתה לכך השלכה מכרעת." (מקור: ויקיפדיה) זו היצירה שבה, לדעת רבים, אמנותו של ויילד הגיעה לבשלות והיא נכתבה בקצב מהיר יותר ובביטחון רב יותר מאשר יצירותיו הקודמות. במהלך החזרות להצגה, ביקש מנהל התיאטרון והשחקן הראשי ג'ורג' אלכסנדר מוויילד לקצר את המחזה מארבע מערכות לשלוש. ויילד הסכים ושילב אלמנטים מהמערכה השנייה והשלישית. גרסת ארבע המערכות בוצעה לראשונה בתסכית של ה-BBC ב-1977 והיא עדיין מוצגת לפעמים. התרגום המובא כאן, הוא תרגום של גרסת שלוש המערכות שפורסמה ב-1898.
חשיבותה של רצינות הפך בסופו של דבר למחזה האחרון שכתב ויילד. ערב הבכורה המוצלח סימן את השיא של הקריירה של ויילד, אך גם חזה את נפילתו. המרקיז מקווינסברי, אביו של לורד אלפרד דאגלס, מאהבו של ויילד, תכנן להפריע להצגה ולזרוק סל של ירקות רקובים על המחבר כאשר הוא יעלה לבמה בסוף ההצגה. הדבר נודע לוויילד ולראשי התיאטרון שהצליחו למנוע את כניסתו של המרקיז לאולם, אבל תוך זמן קצר, הסכסוך ביניהם הגיע לשיאו בבית המשפט, שבו נחשפו החיים הכפולים וההומוסקסואלים של ויילד לחברה הוויקטוריאנית, והסתיים במאסרו של ויילד. השם הרע שיצא לוויילד בעקבות הפרשה, גרם לכך שהמחזה, למרות הצלחתו, ירד מהבמה לאחר 86 הופעות בלבד. אחרי שנתיים של מאסר עם עבודת פרך, כשהוא חולה ומדוכא, גלה ויילד ליבשת והתיישב לבסוף בפריז לאחר ששמו הטוב באנגליה נהרס. רק ב-1898, הסכים המו"ל ליאונרד סמית'רס לפרסם את שני המחזות האחרונים, בעל אידיאלי וחשיבותה של רצינות. ויילד התגלה כמגיה קפדן ונראה שהוא חוזר לעצמו. אך פרץ העבודה הנלהבת היה קצר, ויילד סירב לכתוב דברים חדשים: "אני יכול לכתוב, אבל איבדתי את שמחת הכתיבה." (מקור: ויקיפדיה) הספר פורסם כאשר על העטיפה לא הופיע שם המחבר אלא הכותרת "מאת המחבר של מניפתה של ליידי וינדרמיר".
אפילו לאחר מותו של ויילד, הוא עדיין סבל ממוניטין גרוע ויצירותיו בקושי נדונו או הוצגו. פרסום אוסף יצירותיו, בקובץ שנערך על-ידי רוברט רוס, ב-1908, סייע לשקם את מעמדו. ומאז המחזה הועלה פעמים רבות ברחבי העולם. מכובדותו של המחזה אושררה ב-1946, כאשר המלך ג'ורג' ה-6 נכח בהצגה שהועלתה למטרות צדקה. מאז שהחלו שוב לקרוא ולהציג את יצירותיו של ויילד, חשיבותה של רצינות זכתה להפקות הרבות ביותר.
המחזה אף עובד לכמה סרטי קולנוע, לסרטי טלוויזיה רבים, לתסכיתי רדיו ואף שימש כליברטו של אופרה שהלחין אריק צ'יזהולם ב-1963. לצד סרטים תקופתיים, בולט סרטו של קורט בייקר חשיבותה של רצינות מ-1992, שהעביר את מקום ההתרחשות לארצות הברית ועשה שימוש בצוות שחקנים שחור. הסרט אשתא צ'אמה מ-2008 הוא גרסה הודית של המחזה בשפת טלגו. לצד אלו, יש לציין את הסרט חשיבותה של רצינות של אוליבר פרקר מ-2002, שבחר לכלול בסרטו חלקים שהיו בגרסה המקורית בת ארבע המערכות והושמטו בגרסה של שלוש המערכות.
ישראל חיים טַבְיוֹב (ביידיש: טאַוויאָוו; 1858 – 1920) היה סופר, עיתונאי, מתרגם ומחנך בתקופת התחייה, מחברם של ספרי לימוד בשפה העברית. למחייתו עבד כרואה חשבון, אך פרסם ספרים ומאמרים בתחומים שונים. מאמר שהכה גלים בזמנו היה "ספרותינו היפה ועתידותיה", שבו קרא להרחבת הלשון העברית, התאמתה והפיכתה לשפה נמלצת פחות לפני כתיבת ספרות יפה. ספרו המפורסם ביותר הוא אוצר המשלים והפתגמים, שבו ליקט כשלושת אלפים פתגמים בשפות העברית והארמית. טביוב גם תירגם לעברית יצירות משפות זרות; בין היתר מחזות של אוסקר ויילד ואת יצירתו הידועה תמונתו של דוריאן גריי. (מקור: ויקיפדיה) תרגומי ויילד יצאו לאור לראשונה בהוצאת שטיבל בוורשה. מחזה זה תורגם בשנת תר"ף.
קישורים:
– המחזה המקורי (באנגלית) בפרויקט גוטנברג – לקריאה מקוונת או להורדה בפורמטים שונים.
