עטיפת הספר 'בְּצִפָּרְנֵי מִפְלְצוֹת אָדָם' מאת ש. בן-ישראל / ספריית הבלש

בְּצִפָּרְנֵי מִפְלְצוֹת אָדָם

כאילו לא עברו כמעט 90 שנים… הנה אנשים שמחפשים עתיד טוב יותר… נשים… שמתפתות בעקבות הבטחות שווא ומוצאות עצמן נחטפות על-ידי רשת סחר בנשים. חוברת ב' של ספריית הבלש כבר אינה מציעה עלילה תמימה שמטילה את האשמה על גורם שמיימי חיצוני, אלא מציגה חקירה מורכבת ונפתלת של דרכי הטבע האנושי, עם שלל דמויות וטיפוסים. אולי אין כאן פתרון מקורי של החידה הבלשית כמו בחוברת הראשונה, וכל המהלכים הבלשיים מוכרים לנו משלל סיפורים מפורסמים אחרים בספרות העולמית בז'אנר, אולם העושר והמורכבות של המהלכים ועיצוב הדמויות מרשים למדי ובמיוחד בהתחשב בכך שזו החוברת הבלשית השנייה שהופיעה בשפה עברית. כן, היו פה חיים בפלשתינה הקטנה וגם עברית מספיק עשירה כדי לתאר אותם, אפילו אם בספר נדרש תדהר לדבר גם ערבית ואפילו אידיש (בתעתיק לעברית!). אז מה היה לנו: קריאה טלפונית (!) של אישה לעזרה, איכון הטלפון בעזרת חברת הטלפונים ואז מגיעים למקום נטוש, ששכבות האבק שבו לא מותירות מקום לספק: מכאן לא בוצעה שום שיחה וכאן לא היו אנשים זה זמן רב. אבל הנה תדהר מאתר התחברות פירטית לקו הטלפון… אתם זוכרים שהשנה היא 1931… מספרי הטלפון הם בני 3 ספרות בלבד (!)… וראו אלו הרפתקאות. כן, אנחנו בימינו לא המצאנו דבר… ומה עוד יש כאן… שכירת חדרים בבית מלון על-ידי שני תימהונים שמוותרים על חדרים טובים למען חדרים שצופים למקום מסוים מאוד, התחפשות והתחזות של חברינו הבלשים (בטח המחבר קרא הרבה שרלוק הולמס), פצצה מתקתקת שמנוטרלת ממש בשניות האחרונות… שלל טיפוסים עבריינים מפחידים וחלקלקים… נסיעה לקהיר, כלומר לחוץ לארץ, להציל את הבנות הנחטפות… וגם בכל זאת, זו ספרות עברית – סופו של הסיפור מסתיים בנסיעה כמו ברנרית ברכבת עם מוסר ההשכל קיומי-ציוני ששם המחבר בפי איכר זקן. (ואם תהיתם: חנה ארמון, חברתה של הגיבורה שהמליצה לה על שירותיו של תדהר, היא גיבורת חוברת א' בספרית הבלש).

תודתנו לפרופ' זהר שביט ולפרופ' יעקב שביט על שניאותו להעמיד לרשותנו את אוסף הבלשים המצולם שלהם ולצוות הספריה הלאומית על הסיוע האדיב. הספר הופק בסיועה הנדיב של עמותת 'יקום תרבות'.

מבט מהיר
הרצח המסתורי - חוברת א' בספריית הבלש - ב. חבקוק/שלמה בן-ישראל/דוד תדהר

הרצח המסתורי

החוברת הראשונה ב'ספרית הבלש', הרצח המסתורי מאת 'ב. חבקוק' (פסאודונים של שלמה בן ישראל) שפורסמה בשנת 1931, היא אבן דרך בתולדות הספרות הקלה העברית, סיפור הבלש המקורי הראשון בעברית והסיפור הראשון בעברית שמאחוריו עומד גיבור אמיתי: הבלש דוד תדהר.
אבל לא רק. זוהי בעצם אבן דרך חשובה בתחיית השפה העברית, "מחמת שָׁפֹּה בארץ הולכת השפה העברית ועוברת ממצב שפת-העין למצב שפת-האוזן, זאת אומרת למצב של שפה חיה באמת" כותב אביגדור המאירי במכתב ההקדמה בחוברת, שהוא המאמר הראשון בעברית על הספרות הבלשית וכתב הגנה מרתק על ספרות קלה, שמקדים רפואה למכה ויוצא מראש כנגד המלעיזים שעוד יבואו, אותם "האיסתניסטים השונים, שיקבלו את הספריה הזאת בעקימת חוטם יהודי…" להם הוא כותב ש"הגיע הזמן שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף-סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי חכמות ורבי ענין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני."

החוברת יוצאת לאור לקראת כנס ספרות בלשים וריגול שמתקיים ב-12.9.16 בחסות עמותת יקום תרבות ולרגל הוצאת מהדורה מעודכנת אלקטרונית של הספר מטרזן ועד זבנג, מאת אלי אשד, הסוקר את תולדות הספרות הקלה בעברית.

מבט מהיר
עטיפת הספר

יַהֲלוֹם הַתְּכֵלֶת

מה עושה התורקי המסתורי במשרדו של תדהר, ומהו יהלום התכלת האבוד שמביא את התורקים לפתוח במרדף בינלאומי ולגייס את הבלש המפורסם דוד תדהר לבלוש אחריו בפלשתינה א"י?

העלילה המפותלת שאינה מביישת שום סרט אקשן עטור התרחשויות אלימות, מביאה את קורותיהם של תדהר, שמוצג כעין שרלוק הולמס ארץ ישראלי, ושל שני עוזריו הנאמנים: ירמיהו הבלש בעל אלף התחפושות וסעדיה הנער המזרחי האסופי והקוצני. העלילה אומנם בלשית לפי כל חוקי הז'אנר, אבל בת בבת היא גם תיעוד אותנטי של החיים ביישוב, עד לרמה של סוגי סיגריות מאז (יה-חה-לי-לי), טכנולוגיות שכפול (הֶקְטוֹגרף), ותיאורי מקומות מדויקים למדיי בסביבת יפו כך שהיא נדמית לפעמים כפרק בסדרה תמונות יפואיות, במיוחד לאור הדיון ביחסי ערבים-יהודים באותה תקופה. זוהי גם הצצה לעברית היומיומית של אז, כשבטקסט משולבים ביטויי סלנג למכביר וצורות ביטוי שפסו מן העולם.

המסע אחר היהלום משרטט באותה הזדמנות גם את מפת יחסי הכוחות העולמית בכלל והמקומית בפרט, הרבה לפני שקראנו לה "המלחמה הקרה". האבן היא הודית במקורה, רכושו של מהרדג'ה הודי ששלט תחת קולניאליזם בריטי (כמו הקוהינור), ששילם באמצעותה לתורקים, אדוני הארץ לפני הבריטים. כעת ייתכן שהאבן נמצאת בידי הבולשביקים, אויבי המערב, המיוצג כאן על ידי ארגוני הבולשת של אנגליה ושל צרפת שמשתתפים במרדף וכמובן התורקים. בסופו של יום, תדהר נאות להשתתף במרדף מטעמים לאומיים, מה שמביא אותו לעבוד על המקרה ללא תמורה, כשהוא מצהיר שאינו "להוט אחרי הרווח." ושהוא "מקבל את העניין על עצמי, מפני שסוכני הקומאינטרן הם שונאי מולדתי ומסכנים אותה." להזכירכם השנה היא 1931.

אבל לאחר שתדהר מצא את היהלום והפקידו בידי התורקים, הוא משום מה הסתבך עם המהרדג'ה שהיה בעליה המקוריים. על כך בספר הבא: נקמת המהרדג'ה.

מבט מהיר
עטיפת הספר

נִקְמַת הַמָּהַרַדְגָ'ה

החוברת שלפנינו היא חוברת בסימן אקשן, עד כדי כך שאולי היא אפילו מתורגמת, כלומר חלקה. אז מה יש לנו: ניסיון התנקשות באמצעות תיבה עם נחש ארסי, מרדף על גג הרכבת, נסיעה ברכבת אחרת ללא נהג, גניבת (שאילת) מכונית רנדומלית לצורך הגעה מהירה ליעד. פושעים שמסתתרים בחורבות מבצר עתיק ליד הים, מפת אוצר, אנשים נחטפים ומהופנטים ושלל מכוניות משטרה המגיעות למקום הפשע. וכל הטוב הזה של מאפייני הז'אנר – כולם בחוברת אחת קטנה שיצקה סיפור מקורי וארץ ישראלי פר אקסלנס.

אין ספק שכל סצנות האקשן האלו מושפעות בעיקר מסרטי הראינוע. החוברת אולי אפילו מודה בזאת: "הקטר התנשא כעל כנפי הרוח. השדות והכפרים חלפו משני הצדדים כבסרט ראינוע." אנשי הראינוע הוקסמו מהרכבת והרבו לצלמה בנסיעה עוד בסרטי הראינוע הראשונים. חשודים מיידיים בהשפעה על חוברת זו: סרטי הרכבות:  שוד הרכבת הגדול (1903, אדווין פורטר), הגנרל (1926, סרטו הידוע ביותר של בסטר קיטון), סוס הברזל (1924, ג'ון פורד), The Great K&A Train Robbery (1926, עם טום מיקס, כוכב העל הראשון של המערבונים) וכן הסרטונים הקצרים של בסטר קיטון והרולד לויד; בנוסף תיתכן השפעה של שלל סרטי הגנגסטרים, למשל סדרות הראינוע Perils of Pauline ‏(1914), The Exploits of Elaine ‏(1914–1915) ו-The Hazards of Helen ‏(1914–1917) או סדרת הראינוע הצרפתית Les Vampires (1915–16, בבימוי לואי פויאד Feuillade שכללה גם סצנות על גג הרכבת), וכן סרט הראינוע The Racket ‏(1928) או סרט הקולנוע Little Caesar ‏(1931).

הקצב מהיר ביותר. כך תדהר שמתפקד כנהג ברכבת שחטף "פתח מהירות של 120 קילומטרים. «ראש העין» ו«כלכיליה» חלפו חיש מהר ובמשך 30 רגע – הגיעו לטול-כרם. מנהל התחנה יצא לקראתם ולא האמין למראה עיניו, אולם בטרם הספיק לשאול דבר מה – צעק לו תדהר: –  שלח בן-אדם שישגיח שהאש לא תכבה בקטר. אנו חוזרים מייד ללוד. הקצין מיהר בעקבות תדהר. בעוברם את התחנה, לא מצאו עגלה. העגלונים רגילים לבוא לשעת בוא הרכבת, לכן הייתה הרחבה על יד התחנה ריקה מעגלה. רק במרחק-מה עמד אוטו פרטי מצוחצח ומבריק. –  יאללה – היכנס! – פקד תדהר וקפץ לתוך האוטו. בטרם הספיק הקצין להתיישב – לחץ תדהר «במאגנטו» – והאוטו התחיל לטרטר. תדהר חלץ את מעצור היד ופתח את בורג הבנזין."

כרגיל, החוברת מציגה שלל תחדישי עברית שלא נכנסו לשפה: למשל "בורג בנזין" לציון ידית המצערת שהייתה נהוגה במכוניות הראשונות או "מאגנטו" לציון המצת וגם "צלובי פסים" לציון הסתעפות פסי רכבת. על כל אלה ועוד תוכלו לקרוא בהערות שהוספנו בגרסה מוערת זו. ובכלל החוברת רצופה טעויות רבות ובלבול בין מושא עקיף ומושא ישיר, כנראה בהשפעת הנהוג בשפות זרות, כך שאפשר לחשוד בתרגום או (בהינתן ההודעה בפתיחת החוברת הקודמת, יהלום התכלת, בדבר אי קבלת תרגומים), בכותב שאינו בקיא די הצורך בעברית.

כדי להגיע מיפו לעתלית, נראה שהשתמשו בדרך אחרת לגמרי מזו המוכרת לנו היום: "כעבור רגעים אחדים התנשאו שלושה אוטומובילים במהירות גדולה, בדרך לפתח-תקוה – כלכיליה – טול-כרם – חדרה – זיכרון – עתלית." כן, כך נסעו פעם בפלשתינא… כביש 4 המוכר לנו היום נסלל רק בסוף שנות ה-30 בעקבות המרד הערבי הגדול, כדי להימנע ממעבר בישובים ערביים. סלילתו של כביש החוף לקטע זה הסתיימה רק בשנות ה-70.

החוברות גם מעידות על המצב הגיאופוליטי בתקופה, שמשום מה מרפרר באופן מעניין לתקופתנו: "– עַלי זה הוא אידיוט גמור – הפסיקו הגוץ בכעס. – אני במקומו לא הייתי מוציא את היהלום מתוך ידי. והודות לטיפשותו – איבד יותר משני מיליון שטרלינג, אה… כיום יכול היה כבר להקים בכסף זה את הדרוזים ולסדר התקוממות במצרים ופרעות ביהודים הארורים כאן בפלשתינא… ואנו יכולנו כבר להיות רחוקים מכאן ויהלום התכלת בידינו. כעת, הודות ל«סמרטוט» הבולשבי הזה, במקום לחזור למולדת ולחיות בשלווה, צריכים אנו למלא את נדר מושלינו –  ולהקריב את תדהר קורבן ללאמוקלא – –" מזל שלא סיכסכו ביננו לבין הדרוזים.

ולסיום כמה מילים על שמות הדמויות: המהרדג'ה מזורו היא אומנם דמות פיקטיבית ואין לה מקור במציאות או ביצירות פיקטיביות אחרות, אך השם זורו היה שגור בעקבות הסיפור קללת קפיטנו של ג'ונסטון מקלי (פורסם ב-5 המשכים ב-1919) והסרט שנעשה בעקבותיו אות זורו עם דגלס פיירבנקס (1920). בשנת חיבור החוברת הוא היה כה שגור שכותבים רבים השתמשו בו לציון דמויות אקזוטיות. האלה לה-מוקלא, היא ככל הנראה המצאה מקורית של הכותב.

מבט מהיר