עטיפת הספר

נִקְמַת הַמָּהַרַדְגָ'ה

החוברת שלפנינו היא חוברת בסימן אקשן, עד כדי כך שאולי היא אפילו מתורגמת, כלומר חלקה. אז מה יש לנו: ניסיון התנקשות באמצעות תיבה עם נחש ארסי, מרדף על גג הרכבת, נסיעה ברכבת אחרת ללא נהג, גניבת (שאילת) מכונית רנדומלית לצורך הגעה מהירה ליעד. פושעים שמסתתרים בחורבות מבצר עתיק ליד הים, מפת אוצר, אנשים נחטפים ומהופנטים ושלל מכוניות משטרה המגיעות למקום הפשע. וכל הטוב הזה של מאפייני הז'אנר – כולם בחוברת אחת קטנה שיצקה סיפור מקורי וארץ ישראלי פר אקסלנס.

אין ספק שכל סצנות האקשן האלו מושפעות בעיקר מסרטי הראינוע. החוברת אולי אפילו מודה בזאת: "הקטר התנשא כעל כנפי הרוח. השדות והכפרים חלפו משני הצדדים כבסרט ראינוע." אנשי הראינוע הוקסמו מהרכבת והרבו לצלמה בנסיעה עוד בסרטי הראינוע הראשונים. חשודים מיידיים בהשפעה על חוברת זו: סרטי הרכבות:  שוד הרכבת הגדול (1903, אדווין פורטר), הגנרל (1926, סרטו הידוע ביותר של בסטר קיטון), סוס הברזל (1924, ג'ון פורד), The Great K&A Train Robbery (1926, עם טום מיקס, כוכב העל הראשון של המערבונים) וכן הסרטונים הקצרים של בסטר קיטון והרולד לויד; בנוסף תיתכן השפעה של שלל סרטי הגנגסטרים, למשל סדרות הראינוע Perils of Pauline ‏(1914), The Exploits of Elaine ‏(1914–1915) ו-The Hazards of Helen ‏(1914–1917) או סדרת הראינוע הצרפתית Les Vampires (1915–16, בבימוי לואי פויאד Feuillade שכללה גם סצנות על גג הרכבת), וכן סרט הראינוע The Racket ‏(1928) או סרט הקולנוע Little Caesar ‏(1931).

הקצב מהיר ביותר. כך תדהר שמתפקד כנהג ברכבת שחטף "פתח מהירות של 120 קילומטרים. «ראש העין» ו«כלכיליה» חלפו חיש מהר ובמשך 30 רגע – הגיעו לטול-כרם. מנהל התחנה יצא לקראתם ולא האמין למראה עיניו, אולם בטרם הספיק לשאול דבר מה – צעק לו תדהר: –  שלח בן-אדם שישגיח שהאש לא תכבה בקטר. אנו חוזרים מייד ללוד. הקצין מיהר בעקבות תדהר. בעוברם את התחנה, לא מצאו עגלה. העגלונים רגילים לבוא לשעת בוא הרכבת, לכן הייתה הרחבה על יד התחנה ריקה מעגלה. רק במרחק-מה עמד אוטו פרטי מצוחצח ומבריק. –  יאללה – היכנס! – פקד תדהר וקפץ לתוך האוטו. בטרם הספיק הקצין להתיישב – לחץ תדהר «במאגנטו» – והאוטו התחיל לטרטר. תדהר חלץ את מעצור היד ופתח את בורג הבנזין."

כרגיל, החוברת מציגה שלל תחדישי עברית שלא נכנסו לשפה: למשל "בורג בנזין" לציון ידית המצערת שהייתה נהוגה במכוניות הראשונות או "מאגנטו" לציון המצת וגם "צלובי פסים" לציון הסתעפות פסי רכבת. על כל אלה ועוד תוכלו לקרוא בהערות שהוספנו בגרסה מוערת זו. ובכלל החוברת רצופה טעויות רבות ובלבול בין מושא עקיף ומושא ישיר, כנראה בהשפעת הנהוג בשפות זרות, כך שאפשר לחשוד בתרגום או (בהינתן ההודעה בפתיחת החוברת הקודמת, יהלום התכלת, בדבר אי קבלת תרגומים), בכותב שאינו בקיא די הצורך בעברית.

כדי להגיע מיפו לעתלית, נראה שהשתמשו בדרך אחרת לגמרי מזו המוכרת לנו היום: "כעבור רגעים אחדים התנשאו שלושה אוטומובילים במהירות גדולה, בדרך לפתח-תקוה – כלכיליה – טול-כרם – חדרה – זיכרון – עתלית." כן, כך נסעו פעם בפלשתינא… כביש 4 המוכר לנו היום נסלל רק בסוף שנות ה-30 בעקבות המרד הערבי הגדול, כדי להימנע ממעבר בישובים ערביים. סלילתו של כביש החוף לקטע זה הסתיימה רק בשנות ה-70.

החוברות גם מעידות על המצב הגיאופוליטי בתקופה, שמשום מה מרפרר באופן מעניין לתקופתנו: "– עַלי זה הוא אידיוט גמור – הפסיקו הגוץ בכעס. – אני במקומו לא הייתי מוציא את היהלום מתוך ידי. והודות לטיפשותו – איבד יותר משני מיליון שטרלינג, אה… כיום יכול היה כבר להקים בכסף זה את הדרוזים ולסדר התקוממות במצרים ופרעות ביהודים הארורים כאן בפלשתינא… ואנו יכולנו כבר להיות רחוקים מכאן ויהלום התכלת בידינו. כעת, הודות ל«סמרטוט» הבולשבי הזה, במקום לחזור למולדת ולחיות בשלווה, צריכים אנו למלא את נדר מושלינו –  ולהקריב את תדהר קורבן ללאמוקלא – –" מזל שלא סיכסכו ביננו לבין הדרוזים.

ולסיום כמה מילים על שמות הדמויות: המהרדג'ה מזורו היא אומנם דמות פיקטיבית ואין לה מקור במציאות או ביצירות פיקטיביות אחרות, אך השם זורו היה שגור בעקבות הסיפור קללת קפיטנו של ג'ונסטון מקלי (פורסם ב-5 המשכים ב-1919) והסרט שנעשה בעקבותיו אות זורו עם דגלס פיירבנקס (1920). בשנת חיבור החוברת הוא היה כה שגור שכותבים רבים השתמשו בו לציון דמויות אקזוטיות. האלה לה-מוקלא, היא ככל הנראה המצאה מקורית של הכותב.

מבט מהיר
עטיפת הספר: עכשיו זה פשוט / ארלט מינצר

עכשיו זה פשוט

הכותרת עכשיו זה פשוט היא הזמנה למרחב אינטימי, כמעט סודי, שבו המילים הן גשר ישיר בין המשוררת לבינינו. בו בזמן זוהי גם הצהרה פואטית: הנחת הדברים בפשטות ובגובה העיניים באה לקיים דיאלוג קרוב – לא רק בין המשוררת לקוראיה, אלא גם בין הקורא לבין עצמו.

בספרה החדש ממשיכה ארלט מינצר מהלך של עמידה עיקשת מול מה שהעולם מבקש להשתיק ולהעלים: כאב אישי, אלימות מגדרית, אימת קיום, דיכוי ועוול פוליטי. "עוֹרְבִים אוֹכְלִים פְּגָרִים; / אֲנִי עֲדַיִן חַיָּה / אֲבָל בְּשָׂרִי סוֹמֵר", היא כותבת, ולכל אורך הספר עדות-הנפש הזאת לא מרפה מאמת השיר – אותה אמת, שבוקעת ממרווח החוויה שבין בדידות לקִרבה ובין כאב לפיכחון; אמת שמאירה ומערערת, וחושפת את ההוויה – המושתקת לא פעם – של הגוף והזיכרון.

שיריה, ההולכים ושבים בין האישי לבין שברי המציאות החברתית, נשמעים לא פעם כמו עדות שקטה, דחופה, שבאותה נשימה גם מנכיחה את הכאב וגם מנחמת. זוהי שירה חכמה, בשלה, ששבה ונוגעת במקומות שבהם הגוף, האהבה והחברה מצטלבים ומתנגשים; שירה ישירה, שלעיתים מצמררת בפשטותה, אך לעולם אינה צינית: כוחה בחמלתה.

עכשיו זה פשוט מדבר אל הקורא בנוכחות שירית בוטחת, בקלילות טבעית. זהו ספר שבו קולה של המשוררת מהדהד זמן רב אחרי הקריאה, ומותיר אותנו מהורהרים, נרגשים – ולפעמים גם חבולים; ספר שמזכיר מה שירה יכולה עדיין לעשות. [אמיר אור]

 

מבט מהיר