קחו את היקר לי מכל

שמי שרה כוי, אני משוררת ואני גרה בביתי בחדרה עם אלוהים. הוא בא אליי לפני עשר שנים ונשאר. לא הייתה התגלות בומבסטית, פשוט יום אחד כבר היה אלוהים, כל יום, כל רגע. האם זה כיף לגור עם שותף כזה? לא יודעת. למשל אי אפשר להתפלל כי מתפללים למישהו רחוק וגדול, לא למי ששרוע בכורסה מול הטלוויזיה ועושה גרעפס. מצד שני, כיף לקרוא תנ"ך כי זה האלבום המשפחתי שלנו. "אתה זוכר איך הלכת לפנינו בתוך עמוד האש?" אני שואלת. והוא אומר "כן היו זמנים." "היית יפה שם במדבר," אני אומרת. והוא אומר "גם אתם הייתם עם יפה." יש בינינו גם רגעים קשים, הוא צדיק נורא ואני לא, וזה יוצר חיכוכים. למשל כשאני משקרת הוא מיד יודע. "זה לא מה שאני רואה בכליות ובלב," הוא אומר. הספר שלפניכם הוא יומן של חיינו המשותפים. לפעמים הוא דרמטי נורא ולפעמים מעלה חיוך, כי לגור עם אלוהים זה דבר כבד ורציני מאוד מאוד, אבל לפעמים, מה לעשות, זה קצת מצחיק.

205 מכתמים של שירה בפרוזה ב-6 שערים, שבהם היומיום הופך לשירה, והרגעים הקטנים, הצבעים, הטעמים והתחושות אולי מלמדים אותנו גם על דברים גדולים הרבה יותר.