עמית מאוטנר קורא את 'שיר הנדבן' בפסטיבל מטר על מטר.

ברדיו:

• שלושה שירים מתוך 'למה משורר' בתוכנית בימת שיר, רשת א', 26.1.2015, עורכת: אורלי מורג.

המילה הראשונה בספר היא 'אמא', יש כאן אולי מבלי דעת מחווה יפה, סוג של זכות המילה הראשונה שבן מעניק לאמו. זו גם דרך יפה לומר שבניגוד לביאליק שלא זכה באור מההפקר ואף לא בא לו בירושה מאביו, אם מקשיבים לעמית הרי שהנטייה שלו לאמנות בכלל ולשירה בפרט בהחלט נתמכת ומעודדת על ידי אם שמספרת סיפורים.

השיר הפותח 'למה משורר' קיבל מעין עמוד שער (הוא לא מכונס אל אחד מחמשת השערים). הוא מחזיק בחובו סיפור וכדרכם של שירים בספר ביכורים הוא נטוע היטב בפרטי ובאישי. מאליה מתבקשת לה משאלה לרוץ אל העמוד האחרון בספר ולבדוק האם בקיצו של המסע יש רמז לדבר מה שונה. אבל אנו נדחה את משאלתנו לזמן ולמקום המיועדים לה – לסוף הקריאה.

השיר 'מדור לחיפוש', העניק את שמו לשער הראשון בספר, בו כונסו שירים שמשאם המשותף הוא משא התשוקה "רָצִיתִי לְהַגְשִׁים צָבָא כְּמוֹ בַּשִּׁיר עִם הַצַּמָּה.// אֲבָל חֲלוֹמוֹתַי הָרְטֻבִּים הוּסְטוּ/ לַאֲדָמָה צְמֵאָה מְאוֹד/ לְהִתְאַדּוֹת לִזְכוּת מִדְבָּר גָּדוֹל." לא רק תשוקת הגוף ונהייתו היצרית אחר העונג, נשזרים בשירי השער הזה. מופיעה בו גם תשוקת הנפש להפיג את הבדידות, היא התשוקה להיות אהוב ונאהב בעיני האדם ובעיני הטבע.

התשוקה הזאת מניעה את המשורר והוא פועל בעולם כמחפש, כתר אחר מה שלא בהישג ידו. אך לצד כל אלה, כעין עזר כנגדו, משתקפת בשירים התובנה של היות האדם מבוע איתן לאהבה לעצמו. "שָׂמֵחַ כְּמוֹ עֵץ הַסִּגָּלוֹן/ הַמּוּדָע לְתִפְרַחְתּוֹ, אֲנִי/ מוֹדֶה עַל הַפְּרָחִים בָּהֶם נִחַנְתִּי/ הַמִּתְפַּקְּעִים בְּעֹדֶף," ('סיגלון').

פלגים זהובים כאלה של אושר זולגים גם אל השער השני של הספר "מה שהיה שם". הנה למשל בשיר 'תחילה של לחן לרקיע': "אֲנִי מוֹדֶה לַקּוּמְקוּם הָרוֹתֵחַ/ לִכְבוֹדִי, עַל חוּמִית הַשְּׁמוּרָה לִי/ בַּצַּלַּחַת עִם פִּתְקָה./ וְיוֹצֵא לָעֲבוֹדָה בְּלַהַק סְנוּנִיּוֹת שָׂמֵחַ." לאורך כל השיר מתרוצצים בחדווה דימויים נעימים לעין ולאוזן לעניינים של מה בכך, לזוטות של יומיום – אבל עין המשורר צדה אותם ולא רק שהיא לוכדת אותם ברשתה, היא גם מעניקה להם את זיוום הרגשי. לכאורה השלכה פשוטה ושכיחה, אבל במקרה של מאוטנר מדובר כאן במעין צבירת אנרגיה, תדלוק ממעיין האושר המפעם במהותו הפנימית, כמו הנשימה הגדולה שלוקח לריאותיו שולה הפנינים בטרם ירד אל שולי האור בקרקעית המים. תנועות אלו של שאיפה וצלילה עוברות כחוט השני לאורך כל הספר.

בשער השלישי "הפעם נפגשנו אחרים" יש שירים הנכנסים תחת הכותרת שירת הדור השלישי לשואה – כלומר לא שירתם של הניצולים או של בני תקופתם, אלא אלה של מי שהושפעו בעקיפין מהשואה ומהשלכותיה. בשיר 'צדקת הדרך' יש התבוננות אמיצה במצב של היפוך תפקידים. המשורר בשיר הוא חייל בשירות מילואים בשעת פעילות מבצעית בשטחים. "הַפַּעַם נִפְגַּשְׁנוּ אֲחֵרִים:/ אֲנִי חַסָּם בַּפֶּתַח/ אַתָּה מֻפְרָע שֵׁנָה קָטָן/ בַּחֲדַר הַקָּמִין הַמֶּרְכָּזִי." נפשו של החייל יוצאת אל הילד הקטן שהופרעה שנתו, שנקלע שלא בטובתו ושלא מבחירתו למצב (בדיוק כמו החייל עצמו) אבל המציאות מכתיבה עוינות, המציאות מכתיבה איבה ויש לה צידוקים ואינרציות משל עצמה ואין הם מובילים לסדנת צחוק של דגדוגים למגינת ליבו של המשורר.

כאן באה לידי ביטוי העריכה של הספר, מכיוון שמעצם הצמדת שירים מסוג זה לשירים על השואה אתה בא לידי מחשבה על קווי הדמיון בין התוקף והמותקף, בין אז לבין עכשיו. תוהה אם הכל אינו אלא עניין של פרספקטיבה ועד כמה בזמן מפגש, או עימות – אדם הוא בו זמנית גם מי שהינו וגם האחר שמולו. הספר לא מייצר אמירה מובהקת בעניין הזה אולי משום שטרם הבשילו התהיות לכדי אמירה נוקבת, אבל משיר אחר באותו שער, 'קשה השלום', ניתן להבין כי היכולת הזאת של עמית מאוטנר להסתכל על המציאות מבעד לכמה זוגות עיניים מבלי לדבוק בעקביות בנקודת השקפה יחידה, היכולת הזו מייצרת תובנה אודות מורכבותם של החיים ואודות האיזון השרירותי שמתעקש לשלוט באורחותיהם.

שירים נוספים בשער מרכזי זה עוסקים בעניינים חברתיים. חביב עליי במיוחד שיר ללא כותרת ([איני זוכר מה רציתן]) שבו כועס המשורר על תלמידותיו המוותרות במו לשונן על הזכות שהעברית מקנה להן להיות דוברות נקבות, ובכך הן שומטות כביכול את כל הישגי מאבקי הנשים לדורותיהם (הן בסך הכל פנו אליו במילים: "אנחנו רוצים"). האם יהיה עמית מאוטנר שופר למצוקות החברה ויעשה מהן קרדום לחפור בו כדרך שעושים משוררים לא מעטים בדורנו? אני מנחש שלא ובכל אופן לא במובהק, אולי בשולי הדברים.

בשער הרביעי "לפי שעה" מכונסים שירים המתכתבים עם נושא הזמניות. שמו של השער לוקט משיר נטול כותרת (ללא הצדקה לטעמי, ולראייה – צירוף מתוכו נבחר ככותרת השער)ובו משורטט הכורח להתמודד עם חוסר האונים שלנו כבני אדם, עם אי היותנו כל-יכולים ובעצם יש כאן התמודדות עם נטייה לפרפקציוניזם שלעולם לא תוכל להיות מושגת באשר אנחנו בני חלוף ובני אדם. "אַךְ לְפִי שָׁעָה אֲנִי/ מִתְקַשֶּׁה לִצְפּוֹת מָתַי/ יִפְקַע חוּט לָהַט בַּנּוּרָה/ יִכְרַע מַסְמֵר מִכֹּבֶד מַטָּלָה/ וּמָתַי יִשָּׁבֵר לְכוֹס הַזְּכוּכִית." (* [אני מבקש שהכול יתקתק]).יפה ומצודדת ההאנשה של חפצי הבית ובעיקר זו של כוס הזכוכית, מדויקת להפליא הפסיחה אחרי המילה אני.

אבל למרות ארעיות האדם ותחושת ההחמצה הנלווית אליה, ועל אף ניצחון ההווה על כל הזמנים, עולה מקריאת השירים נימה מפויסת כלפי סדרי העולם ואפילו נמצאות נחמות זוטא כמו בשיר 'הזדמנות אחרונה', שבו מנוח שיושבים עליו שבעה מצליח מכוח הנסיבות לחולל השפעה גדולה על בניו החיים שהותיר אחריו

בין שירי השער החמישי החותם את הספר "דובדבני הצלה" מתבלט מחזור השירים 'עלילת דמות' הערוך במתווה של מחזה. מעין שלד תקצירי של סיפור המגולל תמורה בדמותו או באישיותו של השחקן הראשי. מי שאנו פוגשים בשיר הראשון 'אקספוזיציה' מובל דרך התעמתות עם קונפליקטים בשירים הבאים במחזור, אל שלב ההיפוך וכאן נגדע המחזה. מצפים אנו מהכירנו את תבנית המחזה היווני לשלבים נוספים בעלילה, אבל זו דרכו של המשורר להאיר בזרקור את החלק המרתק מכולם, את הרגע שבו נולדת תובנה משנה חיים, את נקודת הזמן שבה נברא שינוי באדם. לא מפתיע אם כן, שלאהבה תפקיד מרכזי בעניין ואולי גם זו סיבה טובה לגדוע את המחזה בנקודה של ההיפוך, משום שממנה והלאה הכל טראגי, אבל בזמן ההיפוך עצמו אנחנו עדין לא יודעים זאת.

מבחינה סגנונית עמית מאוטנר הוא רב קסם, מגוון ואינו משעמם לרגע. עולם הדימויים של שיריו ומרחביו המטפוריים שואבים מן הטבע הארץ ישראלי ("מִפְגַּן הַיְּרָקוֹת מַקְבִּיל אֶת פָּנַי" – 'תחילה של לחן לרקיע') וניתן למצוא בשיריו שועל, לוטרות, סנוניות, צדפית ושחרוריות. לצד אלו נמצא הטבע האורבני וגם הוא מטופל באהבה רבה ("עַל מַרְצְפוֹת/ הַמִּדְרָכָה נוֹשְׁקִים פִּיּוֹת אַקְרָאִיִּים./ אוֹרְגְּיַּת אַשְׁפָּה מְאֻחֶרֶת." – 'תחנת האוטובוס'). הטבע באשר הוא, אורב למשורר ויש בכוחו להעיר בו שסתומי השראה רדומים ("רוּחַ סוֹעָה עַל פָּנַי הַנּוֹסְעוֹת/ עֲלוּלָה לְעוֹרֵר בִּי הָרִים מֻשְׁלָגִים." – 'שסתומים').

עמית מלהטט בעברית ועושה כבשלו בבנייניה ("חֲרִיצֵי זְרִימָה/ שֶׁלֹּא נִטְרְחוּ בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים." – 'את בלעדיך'), ממציא בהתאם לחירות המשורר מלים חדשות ("מְהַדְהֵד אֶת דִּבְרֵי אֲחֵרִים, לְהַשְׁאִיר אֶת כָּאנְךָ " – 'קונפליקט א') וניכר כי לשונו בת בית ברחובות היום-יום כמו גם במחוזות עבר. השילוב הזה של עושר לשוני לצד עושר מטפורי עלול ליצור לא פעם בקורא תחושה של פאתוס, אלא שתבונת הדיוק של עמית מצליחה לבלום את היווצרות התחושה.

בפתח תהודת הקריאה הזו טמנו משאלה למצוא התפתחות של האני המשורר במהלכו של הספר ואכן בשיר הלפני אחרון יש דובר מסוג אחר לגמרי, ננקטת בו לשון גוף ראשון רבים – אנחנו, והשיר עוסק בתופעה אוניברסאלית המודגמת יפה גם בטבע וגם באדם. מובחנת היציאה מן הפרטי ומן האישי אל מה שמחבר, אל המשתף, אל נחלת הכלל.

השיר האחרון, נטול הכותרת [במכתבה שלי אני אופנוען מטורף], מתכתב באופן אחר עם השיר הפותח 'למה משורר'. בשעה שהראשון חקר ומצא סיבה ליצר השירה המקנן בגוף האמן, האחרון כבר אינו חוקר, כבר אין בו פסוקי אולי, יש בו מכתבה! יש בו ידיעה ברורה כי המשורר עתיד לשוב כמו ניגון שנזנח לשווא, אל כל הרשמים שחושיו קלטו בדרך, שאלת הייעוד כבר לא מעסיקה אלא סוגיית הגשמתו. המשורר אינו שואל למה, אלא מקבל על עצמו את דין השליחות.

איציק שחר

לקריאה נוספת:

• עדנה שמש, "תערוכה ישראלית-פלסטינית – בלי פלסטינים," YNET‏, 11.3.2010 – על התערוכה "הפעם נפגשנו אחרים", בה נכללים השירים "צדקת הדרך" (שציטוט ממנו הוא שם התערוכה) ו"קשה השלום" מאת עמית מאוטנר.

גילית חומסקי היא אחד היוצרים העבריים הצעירים המוכשרים ביותר בעשור הראשון ובראשית העשור השני של המאה הנוכחית. שירתה, הטבועה בחותם מסורת דתית והממשיכה את לשון המקורות, היא גם חדשנית מאוד ומכילה התייחסויות רבות לעולם מודרני חשוף ומתמודדת עם מצבים קיומיים של זמננו. בשירתה בולטים גם מוטיבים מספרות ותרבות בעולם, לרבות חוט-שני של הרפתקת נעורים גיאוגרפית ודמיון-מדעית קסומה, בצד אמפאתיה לדמויות רבות מחיי יום-יום ומחיי אמנות [גבריאל מוקד]

לקריאה נוספת:

• פולינה טובמן, 'שירת הקודש והחול 2 – "אֵיךְ לְהַחְזִיק אַרְנֶבֶת"', מגפון, 10 בפברואר 2013.
• בולטון, ליאור,  בשבח הפריט המוכמן.  מקור ראשון, שבת, ט' בשבט תשע"א, 14 בינואר 2011, עמ' 18.
• אלי הירש, "גילית חומסקי, ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני", קורא בשירה, 1 באוקטובר 2010.
• רן יגיל, "שירה בציבור: גילית חומסקי" (על השיר "ללמוד לשחות"), NRG‏, 10 באוקטובר 2010.

מן הביקורות:

מיכאלי עסוקה רבות בחדש: בחיפוש אחר דרכים חדשות לבטא ולשקף את המציאות, הדבר נכון הן לצד הצורני והן לזה הקשור לתוכן בשירתה . שיריה של מיכאלי אינם "ממושמעים", הצו הבסיסי שמוביל אותם היא תנועת התודעה וחיפוש בשפה של ביטוי לאותה תנועה חופשית. (יונתן ברג, "שיר של שבת: עם המשוררת ללי ציפי מיכאלי", וואלה! יהדות, 15.5.2015)

שם הספר "מסֶכֶת פנים" מוצלח מכמה בחינות: זהו קודם כל חיבור עיוני גדול בנושא הפנים, כפי שמבאר התרגום לאנגלית "tractate" ומעיד על המחויבות של המשוררת ליצירתה, יש ההקשר לששה סדרי משנָה בהם כל פרק גדול נקרא מסכת, גם המלה "מַסֵּכָה" נוכחת, אם כי הניקוד שלה בצורת הסמיכות שונֶה ואומנם ישנו שיר בספר ששמו "מַסֵּכָה". ומבחינת עיצוב הכריכה נוצרת אחדות רעיונית-צורנית של המלה "פנים" לבין צילום פניה של ללי. פני משוררים מופיעות רבות על כריכות הספרים עכשיו, בעידן ה"סלפי" וה"facebook" והרי "מסכת פנים" היא לא אחרת מאשר "ספר פנים"! איך לא ראיתי זאת קודם? (חגית בת-אליעזר, "ראשון-שירה: על הספר 'מסֶכֶת פנים' מאת ללי ציפי מיכאלי", קורא בספרים, 15.3.2015)

אני אוהבת את ללי ציפי מיכאלי, בדיוק משום שאין לה מסכת פנים. מה שאתם רואים/קוראים, זה מה שיש. שירתה וכתיבתה אינן זרות לי, קראתי וסקרתי את הסולנית ואני קוראת אותה ברשת. אין לה צורך במסכת פנים, או בקישוטי לשון והגדרות כאלו ואחרות, היא עצמה חשופה וכנה. שירתה נועזת, חדה, עירומה ולעתים אף בוטה, כמו החיים עצמם, בלי כחל ושרק. זה בדיוק מה שאני אוהבת. (דורית ישראל, ביקורת באתר נוריתה, 29.7.2015)

קישורים:

• חגית בת אליעזר, "ראשון-שירה: על הספר 'מסֶכֶת פנים' מאת ללי ציפי מיכאלי", קורא בספרים, 15 במרץ 2015
• כרמית ספיר ויץ, "גאולה דרך השלוליות: שיחה עם משוררת שלא מפחדת לעשות ניסויים", מעריב, 5 במאי 2015
• יונתן ברג, "שיר של שבת: עם המשוררת ללי ציפי מיכאלי", וואלה! יהדות, 15 במאי 2015
• דורית ישראל, מסכת פנים – ללי ציפי מיכאלי, נוריתה, 29 ביולי 2015
• רן יגיל, "הפטישיזם המילולי של ללי ציפי מיכאלי",  NRG, ‏21 באוגוסט 2015
• ביקור בית עם המשוררת ללי ציפי מיכאלי – מסכת פנים,  readbooks, ‏8 בנובמבר 2015

אישה מטורפת, ספרה השני של אבן חן (הראשון הופיע ב-92' בהוצאת טרקלין) הוא שם קצת דרמטי וקצת בנאלי לספר מאוד לא בנאלי, שנכתב בידי משוררת אינטליגנטית, אמיצה, זרוקה משהו, המונחית על ידי איזשהו הומור פנימי, ויודעת בניגוד לרוב בני דורה גם לכתוב בחרוזים. היא מספרת בו את חייה הלא-מרוצים כאשה תל אביבית המחפשת קשר ומוצאת כל מיני סוגים של השתמטות גברית. עניין תל אביבי מוכר.

ברבע האחרון של הספר אמנם משתנה התמונה, ובו מספרת המשוררת על חייה כאישה נשואה – אלא שגם הפעם אלה חיים לא מרוצים: מסתבר שהיה מישהו שהיא אהבה לזמן מה, עד שהאהבה התחלפה בהרגשת פשרה ותסכול. "אֲנִי שֶׁנִּשֵׂאתִי מֵאַהֲבָה נְשׂוּאָה לַשִּׂנְאָה", היא מדווחת במרץ אופייני של אמירת אמת (בשיר "אשה רעה"). בשיר אחר, "ליצן החצר", היא מספרת: "הָיִיתִי יַלְדָּה צוֹחֶקֶת/ כָּעֵת עֲצוּבָה,/ אַךְ גַּם יוֹדַעַת לְהַצְחִיק אֶת עַצְמִי./ קָנִיתִי בְּאֶלֶף הַצִפֳרִים שֶׁלִּי/ דּוֹלָר."

…

מיטיב לקלוע לעניין השיר הקצבי והרענן "כשפסקת לדרוש בשלומי", שיר מחורז מפתיע בטיבו, שבו מופיעה המילה "קוקו" במשמעות כפולה. זו תסרוקת הקוקו שאותו היא שוקלת מול הראי, וזה דימוי הקוקו (הדפוקה קצת בראש) בעיני עצמה. כי בעיניה, מי שמסתגרת בבדידות של עצמה, היא קוקו.

דורון קורן, "אבן מהלב," YNET‏, 7 בינואר 2010

בספרה השני של גליה אבן-חן יש נוכחות רבה של "אני" ותחושה של דחיפות-לכתוב, ובשבילי שיריה הם סוג של גילוי. רבים מהשירים מעידים על סוג של ראייה עצמית מפוכחת, נוקבת בהומור העצמי שלה וביחסה הכפול לתחושת השונוּת של הדוברת בעולם.

"אָמְרוּ שֶׁהַמַּצָּב אָקוּטִי/ וְהִיא תָלְשָׁה שַׂעֲרָה אַחַר שַׂעֲרָה/ מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל הַבֻּבָּה רוּתִי/ אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ" (הבית הפותח בשיר "היא והבובה רותי"). מה שעושה את השורות האלה לרבות-כוח הוא הפער שבין שני המשפטים הראשונים לבין המשפט האחרון, שכמו הופך אותם, כבדרך אגב, על ראשם. אם בתחילה לא ברור בדיוק של מי המצב האקוטי, של התולשת, או של הנתלשת – הבובה רותי – אזי באה השורה האחרונה של בית זה ומפתיעה בישירות הכמו-מגמדת שלה  – "אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ". כדאי לקרוא זאת עם דגש על ה"אף". היופי שבשורה הזאת הוא שהיא מצביעה בפירוש על התולשת, אך ממקמת אותה באותה עת גם כנתלשת (או כנשוּרה, מה שמוסיף ממד של מקריות לסיטואציה) ונקודת המבט הכמו-מורחקת מדגישה דווקא את האותנטיות של הדיבור: כאילו כדי ללמוד משהו "עליה", על הדוברת בגוף שלישי, צריך לחזור אל הבובה שלה, ורק אחר כך לשוב אל הדוברת. לתוכן הקשה הזה נוסף גם מין מקצב חתוך, כמו-רובוטי, כמעט מחויך או משחקי-נונסנסי, והמתח הזה בין התוכן למקצב גם הוא יוצר בקוראת אפקט חזק-עד-מצמרר.

תמר משמר, "השפה שאנו מדברות", הקוראת, 7 בינואר 2011

שירתה של המשוררת גליה היא שירה שברירית שקופה. השירים שלה כמוהם כנפיצות אור. שירים עדינים עד לכדי התרסקות. גליה מדברת ת את שירתה בצורת חסרת בקרה ועכבות.

תודה למשוררת גליה אבן-חן על שירתה הישירה ואמירת האמת בפרצופו של הקורא.

יואב עזרא, 29.9.2011, באתר My Say ז"ל

דניה לנדסברג הלחינה ומבצעת את שירה של גליה אבן-חן "בסדנה לכתיבה יוצרת".

עץ הפקאן זוכר

בְּשַׁבָּת, בְּבֹקֶר קֵיצִי,
יָשַׁבְנוּ בֶּחָצֵר,
לְהִתְעוֹרֵר, לְהָצִיץ בְּעֵץ הַפֶּקָן.

אָכַלְנוּ בּוּרֶקָס,
בֵּיצָה וּמְלָפְפוֹן יָרֹק,
שָׁתִינוּ קָפֶה רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר.
הִפְעַלְנוּ אֶת הַוִּידֵאוֹ
מַבִּיטִים בְּעַצְמֵנוּ:
אַתָּה חִבַּקְתָּ אוֹתִי חָזָק.
אוֹר הַבֹּקֶר הַמָּלֵא
לֹא סִנְוֵר אֶת עֵינַי
כְּשֶׁנִּשַּׁקְתָּ אֶת שְׂפָתַי,
נָשַׁר עָלֶה מֵעֵץ הַפֶּקָן
הִגַּשְׁתָּ לִי אוֹתוֹ.
עַכְשָׁו הַשֻּׁלְחָן רֵיק,
סָגוּר.
הַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל,
עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ.

עֵץ הַפֶּקָן עָרֹם.

שירי הספר הצנוע הזה חבוקים בתוך עטיפה אדומה ונראה שאין זה אקראי, אלא משום להט פנימי של המשוררת שמאחלת לעצמה, כדברי אחד השירים לפחות, טעימה מן הנצח. כיוצרת בוגרת, מוכיחה גברת הלוי כי רעננותה שמורה עמה והיא מוסיפה לתהות ולהתפלא לפעמים על החיים ועל מה שזורם בם, אולי מתוך אותו תום ואותה רעננות נעורים שחבויים בה, מה שהביא אותי לרשום את הדברים האלה. פה ושם אכן מתקיימת התחושה כי מסתתרת בתוכה נערה צעירה תאֵווַת חיים. אפילו על העיר ירושלים, הידועה כעיר נצחית שכבר אמרו וכתבו עליה הכול היא כמו עומדת משתאה ושואלת את שאלותיה:

בְּאֵיזוֹ עִיר בְּעוֹלָם
יוֹצְאִים בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי
נְזִירִים, צַלְיָנִים,
יְהוּדִים וְתַיָּרִים,
דַּוְקָא מִבֵּית הַסֵּפֶר הַמּוּסְלְמִי
מִשַּׁעַר הָאֲרָיוֹת,
לְמַסַּע הַיִּסּוּרִים שֶׁל יֵשׁוּ הַיְּהוּדִי.
כְּשֶׁדָּתִיִים חִלּוֹנִיִים וִילָדִים
חוֹצִים אֶת הַסִּמְטָה
בְּדִיּוּק בְּשָׁעָה 3 אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
(מתוך "רק בירושלים")

מתוך: יוסף כהן אלרן, "רוצָה לטעום מהנצח", News1‏, 8.4.2013.

ש: …כבר הכותרת מרמזת על משהו אירוטי… בצירוף עץ תפוחים יש מעין אזכור לחטא הקדמון, להתפכחות האדם, ומצד שני הזאב מזכיר את הזאב המיתולוגי מסיפור האגדה 'כיפה אדומה' והוא מלמד על עיוורון על נפילה במלכודת. … את כותבת על יחסים בין המינים. יש בכתיבה מתח בין עולם הדמיון לעולם המציאות. לדוגמה, השיר 'מחכים לחלום'. האמת, השיר חידתי ומעניק לקורא חוויה אסתטית. הפיתוי הוא לא באכילת תפוח אלא באכילת עוגת גבינה עם אוכמניות. מקום הפיתוי הוא ספרייה. [באופן] משונה תהליך הפיתוי … מתחיל מסוס עץ ולא מנחש. את מוכנה להסביר קצת על עולם הסמלים שלך?

ת: לכל אחד יש את הסמל שלו בהתאם למה שלמד במיוחד בבית. …מה שלא למדת או חווית בבית לא הפנמת טוטלי. גם באם אנחנו אינטלקטואלים, פרופסורים, אנשי רוח, כשנוגעים בנו, בצפור הנפש שלנו, אנחנו חוזרים לאמא…. באשר לשאלתך על השימוש בחיות בשירתי, אני חושבת שלכל יצור חי בכל הצורות הביולוגיות יש את התכונות וצורות החיים המיוחדות לו. את החיות ביצירות שלי הפכתי להנפשה, למשל, לאנחנו…

מתוך: שוש ויג, "זמרתה של חניתה ה. הלוי", News1,‏ 3.11.2007.

הפעלת המריונטה אשר מושכת בהן המשוררת כדי להפיח חיות בדמויותיה 'הלא ממשיות' ו'הכן' ממשיות, הן הפעלה מהסוג שאם אינך מנוסה בהן, מוטב כי תרפה ותהיה 'פסיבי'. הכפפות במהלך זה חשובות במיוחד שכן בלעדן האצבעות עלולות למעוד, או לפספס. לפיכך, בשימת לב מרובה מניעה היוצרת את החוטים כאשר היא נוטלת את מלוא האחריות לדיבוב השוטף והזורם מפי הנפשות הפועלות שהיא מריצה על בימת קובץ השירים שלפנינו. וכך שולפת מהן המשוררת את האמיתות הכי ממצות הקיימות במנועי החיים – הממשיים, הדרמטיים והקצביים. והיא עושה זאת ללא כחל וסרק. ורק בובה אחת, סוררת ומרדנית עומדת הכן ומעיזה לומר (ע' 21): …"יוֹם שִׁישִּׁי,/הַשָּׁעָה שְׁתַּיִם בַּצָּהֳרַיִם"…//…"עָבַר שַׁבוּעַ./כְּלוּם לֹא קָרָה"…//…"רַק עוֹנוֹת הַשָּׁנָה,/יַחֲזִיקוּ יָדַיִם,/מֵאָבִיב עַד קַיִץ,/מִסְּתָיו עַד חֹרֶף/וְהָמִּלְחָמָה,/בֵּין הַגּוּף לַנְּשָׁמָה"… 'השבלוניות' מול הרוח הדומיננטית השואפת לשינויים מאוזכרת גם בשיר (ע' 20): …"אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַיָּם/רוֹאָה אֶת כָּל הָעוֹלָם- מַיִם!// קוֹל דִּמְמָתָם מַחֲרִישׁ אָזְנַי,/תְּנוּעָתָם מְסַחְרֶרֶת רֹאשִׁי"… מהפתיח, המעביר את התחושות הרוחשות בין 'מונולוג' 'לדיאלוג' – נדרשת היערכות מיוחדת אשר תוביל בבטחה את הדמויות שבקובץ ממלכודת 'האיסורים' לפריצת הדרך החוצה 'כדי לחיות את הרגע' אשר ללא ספק, אף היא לעיתים חסרת משמעות (ע' 28): …"רְאִי, אַתְּ עִם הַצַּמָּה/עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ זוּג מִשָּׁמַיִם/צְמוּדִים כָּךְ פָּשׁוּט/יָד בְּיָד. הָיָה קָשֶׁה כָּל כָּךְ/עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לַעֲמֹד יַחְדָּיו"… והרי 'מהזוגיות', צומחת ההתרחשות (ע' 34): …"הָפַכְתִּי בֵּיצָה בְּתוֹךְ בִּצָּה,/ הַמִתְגַּלְגֶּלֶת עַל עוֹר תֹּף,/מְזַנֶּקֶת,/ רוֹקֶדֶת,/מִתְהַפֶּכֶת./עַל רֹאשָׁהּ,/שְׁלֵמָה"…// …"זָחַלְּתִּי מִתּוֹךְ הַבִּצָּה,/רֵיקָה"…

מתוך: אדלינה קליין, "זחלתי מתוך הביצה ריקה: על עץ תפוחים וזאב / ה. חניתה הלוי", אימגו, 24.12.2008.