ליד, אביב

כמו חתיכות בפאזל / אורין מוריס

אין הרבה קבצי שירה, בשירה העברית המודרנית, שמבקשים לספר לקורא סיפור. לכאורה, אין זה המדיום הנכון לדרמה המשפחתית. ליד, אביב מוכיח את ההיפך. ספק אם יש רומן שיכול לגעת במוזרות ובצער של אבדן הדעת, במיסטריה הזו, בדומה לנוסח השירי המוצע כאן.

עשוי חתיכות הספר, פרגמנטרי. מקשה על קוראו לתפוס את הסיפור מיד, וכך ראוי, שכן, זהו סיפור לא חתום, שארגונו הוא אתגר מולו מתמודד המספר ואתו גם הקורא. אכן, מי יידע להעיד איזה צעד הוא בחיים שמביא בנאדם אל הצער והסבל שבאבדן הדעת, הסבל והצער שממיט כל זה על הסביבה הקרובה והיעדר ההסבר או הרצף להבין ולמסגר את סיפור ההתרחשות.

האם זה קרה בסיבוך הלידה, או שמא בהצטרפות המאוחרת לכת. אולי בתלישה מארץ המוצא, ואולי בהתנסות לא מוצלחת בסמי הזיה. אין לדעת ואין גם הסבר אחד שיכול אי פעם להניח את הדעת. וכך נוסח השיר שמתארת המחברת שמכנה עצמה "אמו", הוא כל כך מהימן וכאוב ונכון.

במקום רומאן, המחברת מניחה לפנינו חתיכות בפאזל שלעולם לא יתחבר עד הסוף כי גם היא מגששת עדיין אחר העיקרון האסתטי, האתי או האמנותי שיכול להחזיק את תמונת הנפש המאבדת את מקומה עד כדי איבוד זהות הדם הזורם בתוך הגוף. בעיית הפאזל היא, שלא רק שלא יודעים מה התמונה הסופית שצריכה להתקבל, אלא שנדמה שלא כל החתיכות מתאימות לאותו המשחק. תמונות ילדות צצות ונעלמות לחילופין בתוך המתווה. רק מהלך הסיום מייצר רצף המחבר בין אלה לדמות הבן הבוגר.

ככל שהסיפור הזה הוא טרגי וכאוב, יש בו עדיין מן המשחק (הקומי) והמר, ויש בו אף מן הבלש בשיר האחרון, מבקש כמעט מהקורא לנחש מי זה מי, אולי יוכל הוא הקורא לעשות בשביל הדמות הראשית של הבן, את מה שהאם לא מצליחה בכל שנות הספר. למצוא לו מקום, ולספר לו סיפור. סיפור שיניח את דעתו בעולם, סיפור שיקל עליו וישכך את פחדיו, ואת פחדיה עליו.

חלקים מן השירים יופיעו כמעט כהייקו. תמונה אחת, עומדת כמו גרגר, מנצנצת מרוב יופי תחת השמש:

פעמים אחרות, תופיע אותה צורת הייקו כמעט, אלא שהפעם על דרך המופע השלילי:

אך כפי שרואים בקטע, לא עוד השמש תעמוד מעל שורת השיר, אלא הירח הנגרע הוא שקובע כאן את החוקיות, כמו האלכסון הנגרע של שורת השיר, ההולכת ומצטמצמת, מבליטה את ההתכנסות, להבדיל מן ההתרחבות של השורות בשיר הקודם, שכולו חגיגת חיים ואביב ויופי. לא כן בשיר הזה. פעמים אחרות החלקים שמתחלפים יהיו כמעט כמו מסמך טיפולי, רישומי זמן מקום והתנהגות. לא עוד וינייטים קטנים וענוגים, אלא תרשימי תנועה של הכוריאוגרפיה הזו של מחלת הנפש, הנמסרים ביובש כמעט צונן, כמעט מקבל:

סופו של עניין אנחנו מתוודעים לסיפור על מי שהטלטלה שאוחזת בו מגיעה עד כדי רגעים של אבוד שליטה על גופו שלו, ואיבוד הראי הפנימי. אך כשם שהמחברת מבקשת לספר זאת בכנות ובפשטות, אנו זוכים אתה גם לאותם רגעים מרגשים שבהם כאב מוליד לא פעם יופי מזוקק, כמו זה שכאן. המחברת מספרת לנו משהו מצער החיים שכולנו מכירים, כאשר השיטה בה היא עושה זאת מלאת חכמה ותעוזה, דיוק ומקוריות.