אישה מטורפת

אישה מטורפת, ספרה השני של אבן חן (הראשון הופיע ב-92' בהוצאת טרקלין) הוא שם קצת דרמטי וקצת בנאלי לספר מאוד לא בנאלי, שנכתב בידי משוררת אינטליגנטית, אמיצה, זרוקה משהו, המונחית על ידי איזשהו הומור פנימי, ויודעת בניגוד לרוב בני דורה גם לכתוב בחרוזים. היא מספרת בו את חייה הלא-מרוצים כאשה תל אביבית המחפשת קשר ומוצאת כל מיני סוגים של השתמטות גברית. עניין תל אביבי מוכר.

ברבע האחרון של הספר אמנם משתנה התמונה, ובו מספרת המשוררת על חייה כאישה נשואה – אלא שגם הפעם אלה חיים לא מרוצים: מסתבר שהיה מישהו שהיא אהבה לזמן מה, עד שהאהבה התחלפה בהרגשת פשרה ותסכול. "אֲנִי שֶׁנִּשֵׂאתִי מֵאַהֲבָה נְשׂוּאָה לַשִּׂנְאָה", היא מדווחת במרץ אופייני של אמירת אמת (בשיר "אשה רעה"). בשיר אחר, "ליצן החצר", היא מספרת: "הָיִיתִי יַלְדָּה צוֹחֶקֶת/ כָּעֵת עֲצוּבָה,/ אַךְ גַּם יוֹדַעַת לְהַצְחִיק אֶת עַצְמִי./ קָנִיתִי בְּאֶלֶף הַצִפֳרִים שֶׁלִּי/ דּוֹלָר."

…

מיטיב לקלוע לעניין השיר הקצבי והרענן "כשפסקת לדרוש בשלומי", שיר מחורז מפתיע בטיבו, שבו מופיעה המילה "קוקו" במשמעות כפולה. זו תסרוקת הקוקו שאותו היא שוקלת מול הראי, וזה דימוי הקוקו (הדפוקה קצת בראש) בעיני עצמה. כי בעיניה, מי שמסתגרת בבדידות של עצמה, היא קוקו.

דורון קורן, "אבן מהלב," YNET‏, 7 בינואר 2010

בספרה השני של גליה אבן-חן יש נוכחות רבה של "אני" ותחושה של דחיפות-לכתוב, ובשבילי שיריה הם סוג של גילוי. רבים מהשירים מעידים על סוג של ראייה עצמית מפוכחת, נוקבת בהומור העצמי שלה וביחסה הכפול לתחושת השונוּת של הדוברת בעולם.

"אָמְרוּ שֶׁהַמַּצָּב אָקוּטִי/ וְהִיא תָלְשָׁה שַׂעֲרָה אַחַר שַׂעֲרָה/ מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל הַבֻּבָּה רוּתִי/ אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ" (הבית הפותח בשיר "היא והבובה רותי"). מה שעושה את השורות האלה לרבות-כוח הוא הפער שבין שני המשפטים הראשונים לבין המשפט האחרון, שכמו הופך אותם, כבדרך אגב, על ראשם. אם בתחילה לא ברור בדיוק של מי המצב האקוטי, של התולשת, או של הנתלשת – הבובה רותי – אזי באה השורה האחרונה של בית זה ומפתיעה בישירות הכמו-מגמדת שלה  – "אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ". כדאי לקרוא זאת עם דגש על ה"אף". היופי שבשורה הזאת הוא שהיא מצביעה בפירוש על התולשת, אך ממקמת אותה באותה עת גם כנתלשת (או כנשוּרה, מה שמוסיף ממד של מקריות לסיטואציה) ונקודת המבט הכמו-מורחקת מדגישה דווקא את האותנטיות של הדיבור: כאילו כדי ללמוד משהו "עליה", על הדוברת בגוף שלישי, צריך לחזור אל הבובה שלה, ורק אחר כך לשוב אל הדוברת. לתוכן הקשה הזה נוסף גם מין מקצב חתוך, כמו-רובוטי, כמעט מחויך או משחקי-נונסנסי, והמתח הזה בין התוכן למקצב גם הוא יוצר בקוראת אפקט חזק-עד-מצמרר.

תמר משמר, "השפה שאנו מדברות", הקוראת, 7 בינואר 2011

שירתה של המשוררת גליה היא שירה שברירית שקופה. השירים שלה כמוהם כנפיצות אור. שירים עדינים עד לכדי התרסקות. גליה מדברת ת את שירתה בצורת חסרת בקרה ועכבות.

תודה למשוררת גליה אבן-חן על שירתה הישירה ואמירת האמת בפרצופו של הקורא.

יואב עזרא, 29.9.2011, באתר My Say ז"ל

דניה לנדסברג הלחינה ומבצעת את שירה של גליה אבן-חן "בסדנה לכתיבה יוצרת".