עמית מאוטנר קורא את 'שיר הנדבן' בפסטיבל מטר על מטר.
ברדיו:
המילה הראשונה בספר היא 'אמא', יש כאן אולי מבלי דעת מחווה יפה, סוג של זכות המילה הראשונה שבן מעניק לאמו. זו גם דרך יפה לומר שבניגוד לביאליק שלא זכה באור מההפקר ואף לא בא לו בירושה מאביו, אם מקשיבים לעמית הרי שהנטייה שלו לאמנות בכלל ולשירה בפרט בהחלט נתמכת ומעודדת על ידי אם שמספרת סיפורים.
השיר הפותח 'למה משורר' קיבל מעין עמוד שער (הוא לא מכונס אל אחד מחמשת השערים). הוא מחזיק בחובו סיפור וכדרכם של שירים בספר ביכורים הוא נטוע היטב בפרטי ובאישי. מאליה מתבקשת לה משאלה לרוץ אל העמוד האחרון בספר ולבדוק האם בקיצו של המסע יש רמז לדבר מה שונה. אבל אנו נדחה את משאלתנו לזמן ולמקום המיועדים לה – לסוף הקריאה.
השיר 'מדור לחיפוש', העניק את שמו לשער הראשון בספר, בו כונסו שירים שמשאם המשותף הוא משא התשוקה "רָצִיתִי לְהַגְשִׁים צָבָא כְּמוֹ בַּשִּׁיר עִם הַצַּמָּה.// אֲבָל חֲלוֹמוֹתַי הָרְטֻבִּים הוּסְטוּ/ לַאֲדָמָה צְמֵאָה מְאוֹד/ לְהִתְאַדּוֹת לִזְכוּת מִדְבָּר גָּדוֹל." לא רק תשוקת הגוף ונהייתו היצרית אחר העונג, נשזרים בשירי השער הזה. מופיעה בו גם תשוקת הנפש להפיג את הבדידות, היא התשוקה להיות אהוב ונאהב בעיני האדם ובעיני הטבע.
התשוקה הזאת מניעה את המשורר והוא פועל בעולם כמחפש, כתר אחר מה שלא בהישג ידו. אך לצד כל אלה, כעין עזר כנגדו, משתקפת בשירים התובנה של היות האדם מבוע איתן לאהבה לעצמו. "שָׂמֵחַ כְּמוֹ עֵץ הַסִּגָּלוֹן/ הַמּוּדָע לְתִפְרַחְתּוֹ, אֲנִי/ מוֹדֶה עַל הַפְּרָחִים בָּהֶם נִחַנְתִּי/ הַמִּתְפַּקְּעִים בְּעֹדֶף," ('סיגלון').
פלגים זהובים כאלה של אושר זולגים גם אל השער השני של הספר "מה שהיה שם". הנה למשל בשיר 'תחילה של לחן לרקיע': "אֲנִי מוֹדֶה לַקּוּמְקוּם הָרוֹתֵחַ/ לִכְבוֹדִי, עַל חוּמִית הַשְּׁמוּרָה לִי/ בַּצַּלַּחַת עִם פִּתְקָה./ וְיוֹצֵא לָעֲבוֹדָה בְּלַהַק סְנוּנִיּוֹת שָׂמֵחַ." לאורך כל השיר מתרוצצים בחדווה דימויים נעימים לעין ולאוזן לעניינים של מה בכך, לזוטות של יומיום – אבל עין המשורר צדה אותם ולא רק שהיא לוכדת אותם ברשתה, היא גם מעניקה להם את זיוום הרגשי. לכאורה השלכה פשוטה ושכיחה, אבל במקרה של מאוטנר מדובר כאן במעין צבירת אנרגיה, תדלוק ממעיין האושר המפעם במהותו הפנימית, כמו הנשימה הגדולה שלוקח לריאותיו שולה הפנינים בטרם ירד אל שולי האור בקרקעית המים. תנועות אלו של שאיפה וצלילה עוברות כחוט השני לאורך כל הספר.
בשער השלישי "הפעם נפגשנו אחרים" יש שירים הנכנסים תחת הכותרת שירת הדור השלישי לשואה – כלומר לא שירתם של הניצולים או של בני תקופתם, אלא אלה של מי שהושפעו בעקיפין מהשואה ומהשלכותיה. בשיר 'צדקת הדרך' יש התבוננות אמיצה במצב של היפוך תפקידים. המשורר בשיר הוא חייל בשירות מילואים בשעת פעילות מבצעית בשטחים. "הַפַּעַם נִפְגַּשְׁנוּ אֲחֵרִים:/ אֲנִי חַסָּם בַּפֶּתַח/ אַתָּה מֻפְרָע שֵׁנָה קָטָן/ בַּחֲדַר הַקָּמִין הַמֶּרְכָּזִי." נפשו של החייל יוצאת אל הילד הקטן שהופרעה שנתו, שנקלע שלא בטובתו ושלא מבחירתו למצב (בדיוק כמו החייל עצמו) אבל המציאות מכתיבה עוינות, המציאות מכתיבה איבה ויש לה צידוקים ואינרציות משל עצמה ואין הם מובילים לסדנת צחוק של דגדוגים למגינת ליבו של המשורר.
כאן באה לידי ביטוי העריכה של הספר, מכיוון שמעצם הצמדת שירים מסוג זה לשירים על השואה אתה בא לידי מחשבה על קווי הדמיון בין התוקף והמותקף, בין אז לבין עכשיו. תוהה אם הכל אינו אלא עניין של פרספקטיבה ועד כמה בזמן מפגש, או עימות – אדם הוא בו זמנית גם מי שהינו וגם האחר שמולו. הספר לא מייצר אמירה מובהקת בעניין הזה אולי משום שטרם הבשילו התהיות לכדי אמירה נוקבת, אבל משיר אחר באותו שער, 'קשה השלום', ניתן להבין כי היכולת הזאת של עמית מאוטנר להסתכל על המציאות מבעד לכמה זוגות עיניים מבלי לדבוק בעקביות בנקודת השקפה יחידה, היכולת הזו מייצרת תובנה אודות מורכבותם של החיים ואודות האיזון השרירותי שמתעקש לשלוט באורחותיהם.
שירים נוספים בשער מרכזי זה עוסקים בעניינים חברתיים. חביב עליי במיוחד שיר ללא כותרת ([איני זוכר מה רציתן]) שבו כועס המשורר על תלמידותיו המוותרות במו לשונן על הזכות שהעברית מקנה להן להיות דוברות נקבות, ובכך הן שומטות כביכול את כל הישגי מאבקי הנשים לדורותיהם (הן בסך הכל פנו אליו במילים: "אנחנו רוצים"). האם יהיה עמית מאוטנר שופר למצוקות החברה ויעשה מהן קרדום לחפור בו כדרך שעושים משוררים לא מעטים בדורנו? אני מנחש שלא ובכל אופן לא במובהק, אולי בשולי הדברים.
בשער הרביעי "לפי שעה" מכונסים שירים המתכתבים עם נושא הזמניות. שמו של השער לוקט משיר נטול כותרת (ללא הצדקה לטעמי, ולראייה – צירוף מתוכו נבחר ככותרת השער)ובו משורטט הכורח להתמודד עם חוסר האונים שלנו כבני אדם, עם אי היותנו כל-יכולים ובעצם יש כאן התמודדות עם נטייה לפרפקציוניזם שלעולם לא תוכל להיות מושגת באשר אנחנו בני חלוף ובני אדם. "אַךְ לְפִי שָׁעָה אֲנִי/ מִתְקַשֶּׁה לִצְפּוֹת מָתַי/ יִפְקַע חוּט לָהַט בַּנּוּרָה/ יִכְרַע מַסְמֵר מִכֹּבֶד מַטָּלָה/ וּמָתַי יִשָּׁבֵר לְכוֹס הַזְּכוּכִית." (* [אני מבקש שהכול יתקתק]).יפה ומצודדת ההאנשה של חפצי הבית ובעיקר זו של כוס הזכוכית, מדויקת להפליא הפסיחה אחרי המילה אני.
אבל למרות ארעיות האדם ותחושת ההחמצה הנלווית אליה, ועל אף ניצחון ההווה על כל הזמנים, עולה מקריאת השירים נימה מפויסת כלפי סדרי העולם ואפילו נמצאות נחמות זוטא כמו בשיר 'הזדמנות אחרונה', שבו מנוח שיושבים עליו שבעה מצליח מכוח הנסיבות לחולל השפעה גדולה על בניו החיים שהותיר אחריו
בין שירי השער החמישי החותם את הספר "דובדבני הצלה" מתבלט מחזור השירים 'עלילת דמות' הערוך במתווה של מחזה. מעין שלד תקצירי של סיפור המגולל תמורה בדמותו או באישיותו של השחקן הראשי. מי שאנו פוגשים בשיר הראשון 'אקספוזיציה' מובל דרך התעמתות עם קונפליקטים בשירים הבאים במחזור, אל שלב ההיפוך וכאן נגדע המחזה. מצפים אנו מהכירנו את תבנית המחזה היווני לשלבים נוספים בעלילה, אבל זו דרכו של המשורר להאיר בזרקור את החלק המרתק מכולם, את הרגע שבו נולדת תובנה משנה חיים, את נקודת הזמן שבה נברא שינוי באדם. לא מפתיע אם כן, שלאהבה תפקיד מרכזי בעניין ואולי גם זו סיבה טובה לגדוע את המחזה בנקודה של ההיפוך, משום שממנה והלאה הכל טראגי, אבל בזמן ההיפוך עצמו אנחנו עדין לא יודעים זאת.
מבחינה סגנונית עמית מאוטנר הוא רב קסם, מגוון ואינו משעמם לרגע. עולם הדימויים של שיריו ומרחביו המטפוריים שואבים מן הטבע הארץ ישראלי ("מִפְגַּן הַיְּרָקוֹת מַקְבִּיל אֶת פָּנַי" – 'תחילה של לחן לרקיע') וניתן למצוא בשיריו שועל, לוטרות, סנוניות, צדפית ושחרוריות. לצד אלו נמצא הטבע האורבני וגם הוא מטופל באהבה רבה ("עַל מַרְצְפוֹת/ הַמִּדְרָכָה נוֹשְׁקִים פִּיּוֹת אַקְרָאִיִּים./ אוֹרְגְּיַּת אַשְׁפָּה מְאֻחֶרֶת." – 'תחנת האוטובוס'). הטבע באשר הוא, אורב למשורר ויש בכוחו להעיר בו שסתומי השראה רדומים ("רוּחַ סוֹעָה עַל פָּנַי הַנּוֹסְעוֹת/ עֲלוּלָה לְעוֹרֵר בִּי הָרִים מֻשְׁלָגִים." – 'שסתומים').
עמית מלהטט בעברית ועושה כבשלו בבנייניה ("חֲרִיצֵי זְרִימָה/ שֶׁלֹּא נִטְרְחוּ בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים." – 'את בלעדיך'), ממציא בהתאם לחירות המשורר מלים חדשות ("מְהַדְהֵד אֶת דִּבְרֵי אֲחֵרִים, לְהַשְׁאִיר אֶת כָּאנְךָ " – 'קונפליקט א') וניכר כי לשונו בת בית ברחובות היום-יום כמו גם במחוזות עבר. השילוב הזה של עושר לשוני לצד עושר מטפורי עלול ליצור לא פעם בקורא תחושה של פאתוס, אלא שתבונת הדיוק של עמית מצליחה לבלום את היווצרות התחושה.
בפתח תהודת הקריאה הזו טמנו משאלה למצוא התפתחות של האני המשורר במהלכו של הספר ואכן בשיר הלפני אחרון יש דובר מסוג אחר לגמרי, ננקטת בו לשון גוף ראשון רבים – אנחנו, והשיר עוסק בתופעה אוניברסאלית המודגמת יפה גם בטבע וגם באדם. מובחנת היציאה מן הפרטי ומן האישי אל מה שמחבר, אל המשתף, אל נחלת הכלל.
השיר האחרון, נטול הכותרת [במכתבה שלי אני אופנוען מטורף], מתכתב באופן אחר עם השיר הפותח 'למה משורר'. בשעה שהראשון חקר ומצא סיבה ליצר השירה המקנן בגוף האמן, האחרון כבר אינו חוקר, כבר אין בו פסוקי אולי, יש בו מכתבה! יש בו ידיעה ברורה כי המשורר עתיד לשוב כמו ניגון שנזנח לשווא, אל כל הרשמים שחושיו קלטו בדרך, שאלת הייעוד כבר לא מעסיקה אלא סוגיית הגשמתו. המשורר אינו שואל למה, אלא מקבל על עצמו את דין השליחות.
איציק שחר
לקריאה נוספת:
- עדנה שמש, "תערוכה ישראלית-פלסטינית – בלי פלסטינים," YNET, 11.3.2010 – על התערוכה "הפעם נפגשנו אחרים", בה נכללים השירים "צדקת הדרך" (שציטוט ממנו הוא שם התערוכה) ו"קשה השלום" מאת עמית מאוטנר.