עוד ספר בסדרת דוד תדהר שמתאר את הרפתקאותיהם של דוד תדהר ועוזריו הקבועים ירמיהו והנער סעדיה. אנחנו לא נגלה לכם את הפתרון, אבל אל תדאגו, הכותב מגלה לנו הקוראים את הפתרון כבר באמצע הספר, מן טכניקת כתיבה קולנועית שכזאת, ולנו לא נותר אלא לגלות מתי ואיך יפתרו חברינו הבלשים את התעלומה וכיצד ישיגו הוכחות מספיקות למעצר הפושעים.

זוהי מהדורה מחודשת של סדרת החוברות שיצאו לאור בתל אביב, פלשתינה-א"י, בשנים 1931-1932, וזהו לא רק מסע בעקבות הפושעים של יפו, אלא בעקבות העברית של אז במסעה לעברית של ימינו. למהדורה זו מצורפות הערות מחכימות, המסבירות מונחים ואופני ביטוי מאז, שאינם מוכרים לקורא של היום, והיכן שאפשר הן גם מציגות את מקורם (לרוב התנ"ך וספרות הקודש).

כמו כן, מובאים בחוברת זו 10 דפי פרסומות מרתקים מן החוברת המקורית.

הפוסט מזייפי הכסף הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

אין ספק שכל סצנות האקשן האלו מושפעות בעיקר מסרטי הראינוע. החוברת אולי אפילו מודה בזאת: "הקטר התנשא כעל כנפי הרוח. השדות והכפרים חלפו משני הצדדים כבסרט ראינוע." אנשי הראינוע הוקסמו מהרכבת והרבו לצלמה בנסיעה עוד בסרטי הראינוע הראשונים. חשודים מיידיים בהשפעה על חוברת זו: סרטי הרכבות:  שוד הרכבת הגדול (1903, אדווין פורטר), הגנרל (1926, סרטו הידוע ביותר של בסטר קיטון), סוס הברזל (1924, ג'ון פורד), The Great K&A Train Robbery (1926, עם טום מיקס, כוכב העל הראשון של המערבונים) וכן הסרטונים הקצרים של בסטר קיטון והרולד לויד; בנוסף תיתכן השפעה של שלל סרטי הגנגסטרים, למשל סדרות הראינוע Perils of Pauline ‏(1914), The Exploits of Elaine ‏(1914–1915) ו-The Hazards of Helen ‏(1914–1917) או סדרת הראינוע הצרפתית Les Vampires (1915–16, בבימוי לואי פויאד Feuillade שכללה גם סצנות על גג הרכבת), וכן סרט הראינוע The Racket ‏(1928) או סרט הקולנוע Little Caesar ‏(1931).

הקצב מהיר ביותר. כך תדהר שמתפקד כנהג ברכבת שחטף "פתח מהירות של 120 קילומטרים. «ראש העין» ו«כלכיליה» חלפו חיש מהר ובמשך 30 רגע – הגיעו לטול-כרם. מנהל התחנה יצא לקראתם ולא האמין למראה עיניו, אולם בטרם הספיק לשאול דבר מה – צעק לו תדהר: –  שלח בן-אדם שישגיח שהאש לא תכבה בקטר. אנו חוזרים מייד ללוד. הקצין מיהר בעקבות תדהר. בעוברם את התחנה, לא מצאו עגלה. העגלונים רגילים לבוא לשעת בוא הרכבת, לכן הייתה הרחבה על יד התחנה ריקה מעגלה. רק במרחק-מה עמד אוטו פרטי מצוחצח ומבריק. –  יאללה – היכנס! – פקד תדהר וקפץ לתוך האוטו. בטרם הספיק הקצין להתיישב – לחץ תדהר «במאגנטו» – והאוטו התחיל לטרטר. תדהר חלץ את מעצור היד ופתח את בורג הבנזין."

כרגיל, החוברת מציגה שלל תחדישי עברית שלא נכנסו לשפה: למשל "בורג בנזין" לציון ידית המצערת שהייתה נהוגה במכוניות הראשונות או "מאגנטו" לציון המצת וגם "צלובי פסים" לציון הסתעפות פסי רכבת. על כל אלה ועוד תוכלו לקרוא בהערות שהוספנו בגרסה מוערת זו. ובכלל החוברת רצופה טעויות רבות ובלבול בין מושא עקיף ומושא ישיר, כנראה בהשפעת הנהוג בשפות זרות, כך שאפשר לחשוד בתרגום או (בהינתן ההודעה בפתיחת החוברת הקודמת, יהלום התכלת, בדבר אי קבלת תרגומים), בכותב שאינו בקיא די הצורך בעברית.

כדי להגיע מיפו לעתלית, נראה שהשתמשו בדרך אחרת לגמרי מזו המוכרת לנו היום: "כעבור רגעים אחדים התנשאו שלושה אוטומובילים במהירות גדולה, בדרך לפתח-תקוה – כלכיליה – טול-כרם – חדרה – זיכרון – עתלית." כן, כך נסעו פעם בפלשתינא... כביש 4 המוכר לנו היום נסלל רק בסוף שנות ה-30 בעקבות המרד הערבי הגדול, כדי להימנע ממעבר בישובים ערביים. סלילתו של כביש החוף לקטע זה הסתיימה רק בשנות ה-70.

החוברות גם מעידות על המצב הגיאופוליטי בתקופה, שמשום מה מרפרר באופן מעניין לתקופתנו: "– עַלי זה הוא אידיוט גמור – הפסיקו הגוץ בכעס. – אני במקומו לא הייתי מוציא את היהלום מתוך ידי. והודות לטיפשותו – איבד יותר משני מיליון שטרלינג, אה... כיום יכול היה כבר להקים בכסף זה את הדרוזים ולסדר התקוממות במצרים ופרעות ביהודים הארורים כאן בפלשתינא... ואנו יכולנו כבר להיות רחוקים מכאן ויהלום התכלת בידינו. כעת, הודות ל«סמרטוט» הבולשבי הזה, במקום לחזור למולדת ולחיות בשלווה, צריכים אנו למלא את נדר מושלינו –  ולהקריב את תדהר קורבן ללאמוקלא – –" מזל שלא סיכסכו ביננו לבין הדרוזים.

ולסיום כמה מילים על שמות הדמויות: המהרדג'ה מזורו היא אומנם דמות פיקטיבית ואין לה מקור במציאות או ביצירות פיקטיביות אחרות, אך השם זורו היה שגור בעקבות הסיפור קללת קפיטנו של ג'ונסטון מקלי (פורסם ב-5 המשכים ב-1919) והסרט שנעשה בעקבותיו אות זורו עם דגלס פיירבנקס (1920). בשנת חיבור החוברת הוא היה כה שגור שכותבים רבים השתמשו בו לציון דמויות אקזוטיות. האלה לה-מוקלא, היא ככל הנראה המצאה מקורית של הכותב.

הפוסט נִקְמַת הַמָּהַרַדְגָ'ה הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

בספרה החדש ממשיכה ארלט מינצר מהלך של עמידה עיקשת מול מה שהעולם מבקש להשתיק ולהעלים: כאב אישי, אלימות מגדרית, אימת קיום, דיכוי ועוול פוליטי. "עוֹרְבִים אוֹכְלִים פְּגָרִים; / אֲנִי עֲדַיִן חַיָּה / אֲבָל בְּשָׂרִי סוֹמֵר", היא כותבת, ולכל אורך הספר עדות-הנפש הזאת לא מרפה מאמת השיר – אותה אמת, שבוקעת ממרווח החוויה שבין בדידות לקִרבה ובין כאב לפיכחון; אמת שמאירה ומערערת, וחושפת את ההוויה – המושתקת לא פעם – של הגוף והזיכרון.

שיריה, ההולכים ושבים בין האישי לבין שברי המציאות החברתית, נשמעים לא פעם כמו עדות שקטה, דחופה, שבאותה נשימה גם מנכיחה את הכאב וגם מנחמת. זוהי שירה חכמה, בשלה, ששבה ונוגעת במקומות שבהם הגוף, האהבה והחברה מצטלבים ומתנגשים; שירה ישירה, שלעיתים מצמררת בפשטותה, אך לעולם אינה צינית: כוחה בחמלתה.

עכשיו זה פשוט מדבר אל הקורא בנוכחות שירית בוטחת, בקלילות טבעית. זהו ספר שבו קולה של המשוררת מהדהד זמן רב אחרי הקריאה, ומותיר אותנו מהורהרים, נרגשים – ולפעמים גם חבולים; ספר שמזכיר מה שירה יכולה עדיין לעשות. [אמיר אור]

הפוסט עכשיו זה פשוט הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

הפוסט האם יש מקקים בישראל? – הגלויות הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

העלילה המפותלת שאינה מביישת שום סרט אקשן עטור התרחשויות אלימות, מביאה את קורותיהם של תדהר, שמוצג כעין שרלוק הולמס ארץ ישראלי, ושל שני עוזריו הנאמנים: ירמיהו הבלש בעל אלף התחפושות וסעדיה הנער המזרחי האסופי והקוצני. העלילה אומנם בלשית לפי כל חוקי הז'אנר, אבל בת בבת היא גם תיעוד אותנטי של החיים ביישוב, עד לרמה של סוגי סיגריות מאז (יה-חה-לי-לי), טכנולוגיות שכפול (הֶקְטוֹגרף), ותיאורי מקומות מדויקים למדיי בסביבת יפו כך שהיא נדמית לפעמים כפרק בסדרה תמונות יפואיות, במיוחד לאור הדיון ביחסי ערבים-יהודים באותה תקופה. זוהי גם הצצה לעברית היומיומית של אז, כשבטקסט משולבים ביטויי סלנג למכביר וצורות ביטוי שפסו מן העולם.

המסע אחר היהלום משרטט באותה הזדמנות גם את מפת יחסי הכוחות העולמית בכלל והמקומית בפרט, הרבה לפני שקראנו לה "המלחמה הקרה". האבן היא הודית במקורה, רכושו של מהרדג'ה הודי ששלט תחת קולניאליזם בריטי (כמו הקוהינור), ששילם באמצעותה לתורקים, אדוני הארץ לפני הבריטים. כעת ייתכן שהאבן נמצאת בידי הבולשביקים, אויבי המערב, המיוצג כאן על ידי ארגוני הבולשת של אנגליה ושל צרפת שמשתתפים במרדף וכמובן התורקים. בסופו של יום, תדהר נאות להשתתף במרדף מטעמים לאומיים, מה שמביא אותו לעבוד על המקרה ללא תמורה, כשהוא מצהיר שאינו "להוט אחרי הרווח." ושהוא "מקבל את העניין על עצמי, מפני שסוכני הקומאינטרן הם שונאי מולדתי ומסכנים אותה." להזכירכם השנה היא 1931.

אבל לאחר שתדהר מצא את היהלום והפקידו בידי התורקים, הוא משום מה הסתבך עם המהרדג'ה שהיה בעליה המקוריים. על כך בספר הבא: נקמת המהרדג'ה.

הפוסט יַהֲלוֹם הַתְּכֵלֶת הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

יש משפטים שלא יוצאים לך מהראש חיים שלמים. בשבתו באנגליה, פנתה אל נסים אלוני אישה ששאלה אותו Are there any cockroaches in Israel? והשאלה הזאת נכנסה לו לראש ולא יצאה, כאילו בה מתמצה שאלת היהודים בגלות ובארץ ישראל, "ארץ חדשה למחזה-תוגה עתיק". המקקים האלה נכרכו בדמיונו עם האיש בעל שני הגבנונים – הישראלי והיהודי – המציג לראווה את סבלו על בימות העולם.

במרוצת השנים כתב אלוני קובץ סיפורים, בעל הגבנון הכפול (שכלל סיפור בשם המקקים, שנקראו בגרסה מוקדמת "ז'וקים"). רק סיפור אחד, זה שמסיים את הקובץ, פורסם בימי חייו בכתב-העת פרוזה. הוא כתב באותו נושא גם תסכית רדיו שננטש באמצע כתיבתו, וניסה ב-1987 להעלות את המחזה האם יש מקקים בישראל? בתיאטרון "הבימה", אך אחרי 7 חודשי חזרות, ההצגה ננטשה, בצו ההנהלה. אלוני, שהיה כותב תוך כדי חזרות, השלים שלוש מערכות מתוך חמש מתוכננות. סיפורים, תסכית, מחזה – תמיד נעצר באותו מקום ממנו לא יכול היה להמשיך ולעמוד על פתרון החידה.

נסים אלוני מת מבלי שהביא את המחזה לבמה, והשאיר אחריו גרסאות וטיוטות רבות. למעלה מעשרים שנים אחרי מותו, עלתה על הבמה הצגה בבימוי מרט פרחומובסקי, שהתקין, יחד עם העורך הקבוע של מחזותיו של אלוני, דורי פרנס, גרסה מקוצרת. זו הועלתה כקריאה מבוימת בתיאטרון הקאמרי בשנת 2018, וכהפקה מלאה בתיאטרון הבימה בשנת 2021.

הספר הזה מנסה לפרוש את כל פיסותיה של חידת המקקים. הוא כולל נוסח מלא ומורחב של המחזה, את סיפורי בעל הגבנון הכפול שהצלחנו למצוא בארכיון, קטעים מתסכית הרדיו (או כפי שקרא לו המחבר "הגדת-רדיו"), הסיפור המוקדם בחזרה מן העיר שכולל מוטיבים שיחזרו אחר כך במחזור המקקים, עדויות מזמן אמת וגם כמה הצעות פרשניות מאת רקפת א. ידידיה.

הפוסט האם יש מקקים בישראל? הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

לפניכם פרויקט מיוחד במינו שמשלב בספר אחד סיפורים קצרים, סקירה על פרשיות עבר ומבוא עיוני-פרשני, המגיש לקורא פנורמה רחבה של טעימות מהז'אנר הגותי. האסופה, שנוצרה בשיתוף עמותת יקום תרבות, כוללת מבחר סיפורים שהשתתפו בתחרויות ספרותיות שונות של העמותה, בעיקר מתחרות הסיפורים בהשראת אדגר אלן פו למבוגרים.

המחברים המשתתפים: אסף שוכרי-כהן, דן בורנשטיין, יאיר הדס, אלמוג ניסים, מור משרקי, יורי מור, אסף לנדו, עמרי חולון, נגה גולדמן ואלי אשד.

ערכה והקדימה מבוא: רקפת א. ידידיה.

הפוסט לילה שחור, אור לבן הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

205 מכתמים של שירה בפרוזה ב-6 שערים, שבהם היומיום הופך לשירה, והרגעים הקטנים, הצבעים, הטעמים והתחושות אולי מלמדים אותנו גם על דברים גדולים הרבה יותר.

הפוסט קחו את היקר לי מכל הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

האם אמת או בדיה? בקומדיה המוקומנטרית המטורפת חמישה קילו סוכר, אנו שותפים למסע שמתחיל בעיר האוקראינית ביאליסטוק, מגיע לבית ספר "עתידים" בחולון, וממשיך בכיכר דיזינגוף, מסע שבו המספר, כלומר הדמות הראשית, כלומר גור קורן עצמו בתפקיד עצמו, פוגש מגוון דמויות, שבכל אחת מהן צץ סבו לכמה רגעים: הומלס, מלצרית בבית קפה, מנהלת בית ספר, תלמידה סוררת, שחקן מובטל חובב חשיש, הילרית אוולין ברדה, זונה בגן מאיר, נהג מונית חובב ספרות גבוהה וגם יועד ריבה, הומוסקסואל, מרצה להיסטוריה ונכדו של שותפו להברחה של הסב, זה שכתב את הספר על אותה הברחה, הספר שממנו שמו של הסב עומד להיות נפקד.

האם יצליח גור במשימה ומה הוא יהיה מוכן להקריב כדי למנוע עוול היסטורי לסבו מבשרו, כדי לדאוג להנצחת חלקו באותו מעשה?

בספר שלפניכם כלולים בנוסף לטקסט המחזה השלם גם חמישה פרסומים שהופיעו בעיתונות בסמיכות להעלאת המחזה בתיאטרון גשר בשנת 2009: ביקורות מאת רון שוורץ (גלובס), מרט פרחומובסקי (טיים אאוט), שרית פוקס (מעריב), איתן בר-יוסף (עכבר העיר) וראיון עם כלנית בר-און (אתר מרתה יודעת). בספר כלולים גם 5 צילומים מההפקה, שצילם גדי דגון. אנו מודים לעופרה סוסנה על האישור להשתמש בתמונות. הספר מוקדש לזכרו של גדי דגון שנפטר בעת העבודה על הספר.

הפוסט חמישה קילו סוכר הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

סופו של ההרג הטבעי היא נובלה העוסקת בניוונו של האדם המערבי המודרני, בהישגיות, במוטיבציות, בחרדות ובתפקידים אותם החברה מייעדת לנו מבלי להתחשב בעולמנו הפנימי. ההתעלמות מאותו עולם פנימי יכולה להמיט אסון כבד.

גרסה קודמת של סופו של ההרג הטבעי פורסמה בכתב העת האמריקאי The Write Launch.

הפוסט סופו של ההרג הטבעי הופיע לראשונה ב-בית אוצר.