מיסטיקה יהודית, גירוש שדים ופולקלור יהודי חברו יחד במחזה שהפך לאחת היצירות הקנוניות של יהדות אירופה. הדיבוק, או בשמו המקורי בין שני עולמות (ביידיש: דער דיבוק, צווישן צווי וועלטן), מספר את סיפורו של חנן שנפטר כתוצאה משברון לב לאחר שהתברר לו שאהובתו לאה תינשא לבחור אחר ששמו מנשה. לאחר שחנן נפטר, נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה של לאה.

המחזה נכתב ב-1914 על ידי ש. אנ-סקי (שם העט של שלמה זיינביל (זינוול) רפופורט, 1863-1920) ביידיש והועלה על הבמה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי הלהקה הווילנאית בוורשה.

לכתיבת המחזה קדם מחקר "אנתרופולוגי" שערך המחבר ב-1912 במסגרת "המשלחת האתנוגרפית" בווהלין. חברי המשלחת יצאו לעיירות יהודיות, ליקטו מעשיות, אגדות וסיפורים וספגו מהווי החיים היהודי. גולת הכותרת היתה גילוי צדיק הדיבוקים:

"בעיירה קטנה בדרך העולה בין רובנה לברדיצ'ב… קמינקה, חי צדיק גדול, מגדולי תלמידיו של הבעש"ט… רב שמואל. על צדיק זה מספרים סיפורי מעשיות שלניסים ונפלאות למאות. אולם במיוחד מרובים הם הסיפורים על גירושי דיבוקים מכל המינים. דומה שהתמחה צדיק זה בגירושי דיבוקים דווקא… שנכנסו לגופותיהם של בני אדם או בתיהם… אין דיבוק נכנס בגופו של אדם אלא על חטא שחטא ובייחוד על נדר שהפר, על שידוך שביטל. אגב ביטול שידוך נחשב בחוגי החסידים לחטא חמור מאד." [שמואל שרירא, "מסעותי עם אנ-סקי", דבר, 8.11.1940 (מקור: ויקיפדיה)]

ב-1922, הועלה המחזה לראשונה בעברית, בתרגומו של ביאליק, המובא לכם כאן, בתיאטרון "הבימה" במוסקווה, בבימויו של יבגני וכטנגוב (1883-1922). ההצגה זכתה להצלחה גדולה וסללה את הדרך לתיאטרון הצעיר והחדשני. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה לאה רדופת הדיבוק. על דמותה בהצגה זו התבסס ברבות השנים הלוגו של התיאטרון, שבמשך שנים רבות היה נערה לבושה שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות.

מאז ועד היום הועלה המחזה פעמים רבות בישראל ובעולם כולו ונוצרו לו גרסאות רבות נוספות במדיה אחרים, כמו ריקוד, אופרה וקולנוע.

המחזה העברי חורבן בית צדיק מזוהה לרוב עם המחזה האידי די גאלדענע קייט (שלשלת הזהב), שאותו כתב פרץ כמה שנים לאחר שכתב את חורבן בית צדיק (ושקיים בתרגום העברי של ש. מלצר). אלא שמדובר בשתי עלילות שונות שהקשר ביניהן רופף לחלוטין. עלילת המחזה העברי, כנרמז משמו,  היא טרגדיה שסופה קטיעת השושלת, חורבן ואלו הגרסה האידית אוצרת בתוכה אופטימיות ובה נמצא ממשיך לשלשלת למרות משבר האמונה.

גיבורי המחזה הם הצדיק הזקן יחיאל ובנו יוחנן, שנישא לבת של מתנגד ועזב את החצר. אולם תפקידם של אלו קטן יחסית. הדמות המרכזית במחזה היא דמותו של ישראל הגבאי. ובכלל נדמה, ששני הגיבורים שלנו אולי מתחבטים בינם לבין עצמם אך כלפי חוץ הם בובות על חוט המופעלים על-ידי עסקני החצר ובראשם, ישראל הגבאי, הרבנית דבורה אשתו השנייה של הצדיק יחיאל והמשרתת החתרנית ציפה. כך יוצא משמעבר להתחבטות הרוחנית של החסידות, פרץ בעצם מעמת אותה עם עניינים גשמיים לחלוטין – הכלכלה החרדית המיוצגת בדמות הגבאי, אחראי הכספים, הכבוד – המיוצג על-ידי הרבנית דבורה, המתעקשת שהמשרתת תקרא לה רבנית ולא בעלת הבית (ועל-כך נענית: "לא השם עיקר. העיקר הוא – שיהא הלב טוב") והולכי הרכיל – המיוצגים במשרתת הזקנה והחתרנית ציפה, שחושפת את הסוד האפל ששמרו עסקני החצר מפני הצדיק יחיאל: כליאתה במרתף של בתו פייגלה, אותה חשב לאבודה.

המחזה לא מפרט בדיוק את הסיבה לכליאתה של פייגלה. הוא רומז לסיפור אהבה עם רוקח, אך לא ברור אם הרוקח יהודי הוא או גוי. בכל מקרה, היא מייצגת את הנטיות החדשות ביהדות, את ההשכלה ואת ההתבוללות. וכך מנסח זאת אחיה יוחנן, ממנו מבקשת עזרה נגד טירופה הגובר: "כלום את מאמינה בי באמת, כי באת לבקש ממני ריוח והצלחה ורפואה שלימה? אַתּ, בעלת הכוח היחידה בתוכנו, אַתּ, אשר פרצת כל גדר, אשר רמסת ברגל גאוָה את הנקדש, אַתּ אשר דבּרת רתת בשם החופש, האהבה ועוד שמות אחרים, אשר לא ינשׂאו פה על שׂפת איש… ובשם הדעת… בשם אלהים אחרים לגמרי…"

חשיפתה של פייגלה מביאה להרס החצר. הרבנית נוטשת את החצר וחוזרת לאחיה, פייגלה נוטשת כנראה בעקבות אהובה ואילו האב החולה נותר לבדו. כדי להמשיך את המפעל, נוסע ישראל לעיר הסמוכה לשכנע את הבן יוחנן לרשת את אביו. אלא שיוחנן אינו מסכים, ראשית מפני שאינו מרגיש הוא מסוגל לכך רוחנית וגם כי הוא מפחד מתככי החצר: "ואבי הוא איש כמוני, מסופק וחלש… ואתה משלת בו, והטית אותו לחפצך… ועשׂית עוול בשמו, וגם רצח!" אלא שישראל נחוש בדעתו לשכנע את הבן לרשת את האדמ"ורות והוא אינו בוחל באמצעים, החל מטענות הלכתיות שמדגישות את חובתו ועד הטלת קללה של חורבן כלכלי על גבריאל המתנגד האמיד, חמו של יוחנן. למרות שיוחנן לא משתכנע מכל אלו, כאשר מגיעה בשורת איוב כלכלית אל בית גבריאל, המאיימת לרושש רבים ממשקיעיו שמתנפלים על הבית ועל דייריו ובוזזים מכל הבא ליד, מסכים יונתן ללכת עם ישראל.

ההתנגשות בין הרוחניות וענייני הקניין בולטת במספר מקומות במחזה ובכולם היא גורמת לאי נוחות. גולת הכותרת היא הרגע שבו משקיעיו של גבריאל אינם ממתינים עד לסיום ההבדלה ופותחים וקוראים את האיגרת המבשרת על מצב השקעתם, תוך כדי שגבריאל עדיין מברך.

מכאן רק גוברת הסטירה. מוצג בפנינו ריטואל קבוע של אנשים הבאים אל הרב ומניחים פתקא וכסף בתמורה לעצה. אלא שר' יוחנן לא מסוגל בכלל להשיא להם עצה. הסוחר שמתלבט אם לקנות פשתן או דגן, מתבלבל לחלוטין כאשר הרב מציע לו להשתמש בידיעותיו כסוחר כדי להחליט. הרי הוא חייב, כבעבר, לפעול לפי עצת הרב. יוחנן, שאינו מבין דבר במסחר, מרגיש עצמו רמאי. ובמיוחד הוא מתקשה כשעליו להבטיח לאישה גוססת כי יתפלל בעבורה וימנע את רוע הגזרה. הוא נאלץ לשקר לבנה הקטן ששואל אותו אם אינו מהתל בהם כמו הרופאים ופורץ בבכי, כי פעל בניגוד לרצונו להגיד אמת.

בני העיירה, עם זאת, אינם מסופקים מתפקודו של יוחנן ורואים בו אדם שהתפקר. הם מעדיפים לשלוח את מחפשי התיקון לר' פינחס שלא יתפקר לעולם…. יש מי שטוענים שהשכינה הסתלקה מהחצר והדבר עלול להפחית במספר אלו המשלמים בעבור כתיבת פתקאות. מעבר לכך, מספר ישראל: "אתמול היתה אספה בבית הרב… בני העיר רוצים להביא צדיק אחר. החסידים נתמעטו, הפרנסה נתדלדלה, האכסניות ריקות…"

מה שמזרז את קצו של יוחנן כאדמו"ר הוא דווקא רגשות האהבה האמיתיים שלו לאחותו, המבקשת את עזרתו. מכיוון שהוא מרגיש כי היא באמת מאמינה בו ולא מנסה לקנות ברכה, הוא מחליט לעשות מעשה ולעזור לה, לנסות לבצע טקס התעלות ולהתפלל לאבותיו שיסייעו לאחותו ושיתנו לו אות שאינו רמאי וכזה לא מגיע, מכריז על עצמו כרמאי ועל כל בני השלשלת כרמאים. ובשל זאת, מכנה אותו ישראל: פושע באלקי ישראל!! אי אז באמת מבצע יוחנן פשע באלוהי ישראל ושואל: "הנסיון האחרון. אלהים! ואתה ישך? ואתה יכול ליתן אות? אתה אינך – כאבותי?…"

רב העיר, שלטש אף הוא עיניים לתפקיד האדמו"ר, מנסה לנדות את יוחנן, אך נבלם בצעקת הטירוף של פייגלה: קוּקוּריקוּ!

המחזה לא משקף רק את התחושות הקשות המלוות את שקיעתה של היהדות הישנה בתקופתו של פרץ ואת הפחדים והחששות מפני הזרמים החדשים ביהדות, ההשכלה וההתבוללות, אלא גם עוסק באופן אמיץ בסוגיית המנהיגות בעולם החסידי: ביחסי המנהיג והקהילה, בשאלת כוחם האמיתי של המנהיגים הישנים (מי מנהיג ומי מונהג) ובשאלה האם יש להפריד בין מנהיגות רוחנית למנהיגות פרגמטית? פרץ מתריע כי שבר בהנהגה הרוחנית יותיר את היהודים עם עסקנות מקומית, תככים וכאוס ובעצם יוביל לאובדנם. למרות שקל כיום לטעון כי פרץ מנבא את השואה, קרוב לוודאי שפרץ מכוון לעניינים רוחניים יותר: לזלזול במצוות ובאהבת האדם מפני תאוות הבצע, לשלילת החירות, להגבלה ולפגיעה באחר בשל אימת החדש ובמקרה קיצון – לאובדן האמונה באל.

קורא בן-ימינו ימצא אף הוא עניין במחזה זה שכמו מהדהד לימינו אלו, בו נבחנת מקומה של היהדות החרדית ודרכה בחברה הישראלית.

חשיבותה של רצינות, מחזה של קלות-ראש לאנשים כבדי-ראש (The Importance of Being Earnest, A Trivial Comedy for Serious People) הוא מחזה מאת אוסקר ויילד, שהוצג לראשונה כמחזה בן שלושה מערכות ב-14 בפברואר 1895 בתיאטרון סנט ג'יימס בלונדון. המחזה פורסם לראשונה רק ב-1898 ממקום גלותו של ויילד בפריז.

המחזה היא פרסה קומית, שבה הדמויות הראשיות מסתתרות מאחורי אישיות פיקטיבית שמאפשרת להם לזנוח את הרצינות הנדרשת מאנשים במעמדם כשזה נוח להם, אך מסבכת אותם כאשר הם מתכננים להוציא אל הפועל דבר רציני כמו נישואין. לדידו של ויילד, נושא המחזה הוא: "עצם זה שעלינו להתייחס לכל הדברים הטריוויאליים בחיים ברצינות רבה ולכל הדברים הרציניים בחיים בקלות דעת (טריוואליות) כנה ומלומדת." (מקור: ויקיפדיה) נושא זה ניכר בשם האירוני של המחזה, במיוחד בכותרת המשנה "מחזה של קלות-ראש לאנשים כבדי-ראש" ובפרדוקס הלעגני הטבוע בה: אנשים רציניים הם כאלו בגלל שהם לא רואים קומדיות קלות-דעת. להבדיל מדמויות ביצירות אחרות של ויילד שחייהם הכפולים נבעו מחטאים גדולים, החיים הכפולים של אלג'רנון (הממציא פגישות עם מר בנבורי שאינו קיים) ושל ג'ון/ג'ק וות'רינג (המנהל חיים כפולים כג'ק וכארנסט) משמשים למטרות תמימות של התחמקות ממחויבויות חברתיות לא רצויות. הדבר מנוגד לתיאטרון הרציני של התקופה, כמו למשל המחזות של ג'ורג' ברנרד שאו, שהציגו בפני הקהל רעיונות נעלים. לעומתם, חשיבותה של רצינות היא שטחית (טריוויאלית) ואינה עוסקת בעצם בכלום.

אבל זה לא לגמרי מדויק. בתקופה הויקטוריאנית, הרצינות נחשבה כערך חברתי ראשון במעלה, דבר שנבע מניסיון דתי להחזיר למוטב את המעמדות הנמוכים ואחר-כך נפוץ גם למעמדות העליונים. אבל במחזה, ההתקה של הרצינות, כמו גם של קלות-הדעת (הטריוויאליות) מנסיבותיהן ה"טבעיות", מאפשרת ליצור שלל מצבים מבדחים וללעוג שוב ושוב למנהגים החברתיים ולמוסר הוויקטוריאני, למוסד הנישואין ובמיוחד לרדיפה אחר האהבה. כך למשל כאשר אלג'רנון מתבטא באופן פרדוקסלי על דבר טריוויאלי כמו ארוחות: "כן – אבל עליך להתיחס לזה בכֹבד-ראש. אני שונא את האנשים, הנוהגים קלות-ראש בעניני-אכילה. זוהי שטחיות גדולה מצדם." (מערכה I). מנגד, בהתייחסן לדבר רציני כמו נישואין, גוונדולין כמו גם סיסלי מתנהגות בקלות-דעת ונצמדות לאידיאל מטופש, לפיו עליהן להינשא לאדם בשל שמו: ארנסט, שם פופולרי ומכובד באותה תקופה. ולא רק זאת, הן מכריזות בזעם כי הונו, כשהן למדות על שמותיהם האמיתיים של ארוסיהם.

ויילד כתב את המחזה במהירות באוגוסט 1894 בעת ששהה עם משפחתו בוורת'ינג במשך הקיץ. הוא המשיך וערך בקפדנות את המחזה במהלך הסתיו, עד שלא נותרה שורה אחת שלא טופלה. ובמחזה "כה חסכני במילים ובאפקטים, היתה לכך השלכה מכרעת." (מקור: ויקיפדיה) זו היצירה שבה, לדעת רבים, אמנותו של ויילד הגיעה לבשלות והיא נכתבה בקצב מהיר יותר ובביטחון רב יותר מאשר יצירותיו הקודמות. במהלך החזרות להצגה, ביקש מנהל התיאטרון והשחקן הראשי ג'ורג' אלכסנדר מוויילד לקצר את המחזה מארבע מערכות לשלוש. ויילד הסכים ושילב אלמנטים מהמערכה השנייה והשלישית. גרסת ארבע המערכות בוצעה לראשונה בתסכית של ה-BBC ב-1977 והיא עדיין מוצגת לפעמים. התרגום המובא כאן, הוא תרגום של גרסת שלוש המערכות שפורסמה ב-1898.

חשיבותה של רצינות הפך בסופו של דבר למחזה האחרון שכתב ויילד. ערב הבכורה המוצלח סימן את השיא של הקריירה של ויילד, אך גם חזה את נפילתו. המרקיז מקווינסברי, אביו של לורד אלפרד דאגלס, מאהבו של ויילד, תכנן להפריע להצגה ולזרוק סל של ירקות רקובים על המחבר כאשר הוא יעלה לבמה בסוף ההצגה. הדבר נודע לוויילד ולראשי התיאטרון שהצליחו למנוע את כניסתו של המרקיז לאולם, אבל תוך זמן קצר, הסכסוך ביניהם הגיע לשיאו בבית המשפט, שבו נחשפו החיים הכפולים וההומוסקסואלים של ויילד לחברה הוויקטוריאנית, והסתיים במאסרו של ויילד. השם הרע שיצא לוויילד בעקבות הפרשה, גרם לכך שהמחזה, למרות הצלחתו, ירד מהבמה לאחר 86 הופעות בלבד. אחרי שנתיים של מאסר עם עבודת פרך, כשהוא חולה ומדוכא, גלה ויילד ליבשת והתיישב לבסוף בפריז לאחר ששמו הטוב באנגליה נהרס. רק ב-1898, הסכים המו"ל ליאונרד סמית'רס לפרסם את שני המחזות האחרונים, בעל אידיאלי וחשיבותה של רצינות. ויילד התגלה כמגיה קפדן ונראה שהוא חוזר לעצמו. אך פרץ העבודה הנלהבת היה קצר, ויילד סירב לכתוב דברים חדשים: "אני יכול לכתוב, אבל איבדתי את שמחת הכתיבה." (מקור: ויקיפדיה) הספר פורסם כאשר על העטיפה לא הופיע שם המחבר אלא הכותרת "מאת המחבר של מניפתה של ליידי וינדרמיר".

אפילו לאחר מותו של ויילד, הוא עדיין סבל ממוניטין גרוע ויצירותיו בקושי נדונו או הוצגו. פרסום אוסף יצירותיו, בקובץ שנערך על-ידי רוברט רוס, ב-1908, סייע לשקם את מעמדו. ומאז המחזה הועלה פעמים רבות ברחבי העולם. מכובדותו של המחזה אושררה ב-1946, כאשר המלך ג'ורג' ה-6 נכח בהצגה שהועלתה למטרות צדקה. מאז שהחלו שוב לקרוא ולהציג את יצירותיו של ויילד, חשיבותה של רצינות זכתה להפקות הרבות ביותר.

המחזה אף עובד לכמה סרטי קולנוע, לסרטי טלוויזיה רבים, לתסכיתי רדיו ואף שימש כליברטו של אופרה שהלחין אריק צ'יזהולם ב-1963. לצד סרטים תקופתיים, בולט סרטו של קורט בייקר חשיבותה של רצינות מ-1992, שהעביר את מקום ההתרחשות לארצות הברית ועשה שימוש בצוות שחקנים שחור. הסרט אשתא צ'אמה מ-2008 הוא גרסה הודית של המחזה בשפת טלגו. לצד אלו, יש לציין את הסרט חשיבותה של רצינות של אוליבר פרקר מ-2002, שבחר לכלול בסרטו חלקים שהיו בגרסה המקורית בת ארבע המערכות והושמטו בגרסה של שלוש המערכות.

ישראל חיים טַבְיוֹב (ביידיש: טאַוויאָוו;‏ 1858 – 1920) היה סופר, עיתונאי, מתרגם ומחנך בתקופת התחייה, מחברם של ספרי לימוד בשפה העברית. למחייתו עבד כרואה חשבון, אך פרסם ספרים ומאמרים בתחומים שונים. מאמר שהכה גלים בזמנו היה "ספרותינו היפה ועתידותיה",‏ שבו קרא להרחבת הלשון העברית, התאמתה והפיכתה לשפה נמלצת פחות לפני כתיבת ספרות יפה. ספרו המפורסם ביותר הוא אוצר המשלים והפתגמים, שבו ליקט כשלושת אלפים פתגמים בשפות העברית והארמית. טביוב גם תירגם לעברית יצירות משפות זרות; בין היתר מחזות של אוסקר ויילד ואת יצירתו הידועה תמונתו של דוריאן גריי. (מקור: ויקיפדיה) תרגומי ויילד יצאו לאור לראשונה בהוצאת שטיבל בוורשה. מחזה זה תורגם בשנת תר"ף.

קישורים:

– המחזה המקורי (באנגלית) בפרויקט גוטנברג – לקריאה מקוונת או להורדה בפורמטים שונים.

מניפהּ של לידי וינדרמיר, מעשה באישה הגונה (באנגלית: Lady Windermere's Fan, A Play About a Good Woman), הידוע יותר בשם העברי מניפתה של ליידי וינדרמיר, אותו העניקו לו מתרגמים מאוחרים יותר, הוא מחזה קומי בארבע מערכות מאת אוסקר ויילד. המחזה הועלה לראשונה ב-22 בפברואר 1892 בתיאטרון סט ג'יימס בלונדון ופורסם לראשונה ב-1893.

הסיפור מספר את קורותיה של ליידי וינדרמיר, שמגלה כי ייתכן ובעלה מנהל רומן עם אישה אחרת. היא חושפת בפניו את חשדה, אך הוא מזמין את האישה האחרת, גברת אירלין, למסיבת יום ההולדת שלה. נסערת מחוסר הנאמנות שלו, ליידי וינדרמיר, מחליטה בתגובה לעזוב את בעלה לטובת גבר אחר. גברת אירלין, שמבינה מה קורה, עוקבת אחרי ליידי וינדרמיר ומנסה לשכנע אותה לחזור לבעלה, אך במהלך האירועים היא מוצאת את עצמה במצב מביך. היא מקריבה את עצמה ואת שמה הטוב כדי להציל את נישואיה של ליידי וינדרמיר. את סודה ליידי וינדרמיר לעולם לא תדע: גברת אירלין היא אמה, שנטשה את משפחתה לפני עשרים שנה.

זהו ניסיונו הראשון של ויילד בתחום הקומדיה. ויילד שעסק קודם לכן בטרגדיה החליט לעבור לתחום הקומדיה, לאחר ששני מחזות קודמים שלו לא זכו להצלחה ואחר, סלומה, נאסר על ידי הצנזורה. בדומה לקומדיות שייכתבו לאחר מכן, גם כאן מדובר בסאטירה עוקצנית על ערכי המוסר של החברה הוויקטוריאנית, ובעיקר באופן שבו הם באים לידי ביטוי במסגרת מוסד הנישואין. המחזה מדגים את הטכניקה הדרמתית המצוינת של ויילד, את החיבור של הקומי עם הרציני: "כאשר אי-הנכונות מתבררת וכאשר מובהר האבסורד, הרגשות והרעיונות הרציניים שהמחזה חוקר, ממוקמים בסביבה שמונעת מהם מלהיהפך אי פעם לרציניים מדי." (פיטר ראבי, מקור: ויקיפדיה)

עוקצנותו של ויילד, מתבטאת אף בדברים הקטנים ביותר. כשהיה ברור לו שהמחזה יועלה בתיאטרון סנט-ג'יימס, מה שאפשר לו לפנות אל קהל אופנתי מבני המעמד הבינוני הגבוה, הוא התווה במדויק את המרחב הגיאוגרפי של אותו קהל – כיכר גרוסונור, רחוב קורזון והפארק. מצד שני, רבים משמות הדמויות במחזה לקוחים מנופי צפון אנגליה, אזור בו שהה ויילד בעת כתיבת המחזה: ליידי וינדרמיר בהשפעת אגם וינדרמיר והעיירה בשם זה, הסמוכה לו; הדוכסית מברויק בהשפעת העיירה ברויק שעל נהר טוויד ולורד דרלינגטון בהשפעת העיירה דרלינגטון. יחסו של ויילד לקהלו מבוטא באופן הקולע ביותר במילים שנשא בסיום הצגת הבכורה: "גבירותי ורבותי. נהניתי מערב זה מאוד. השחקנים העניקו לנו ביצוע מקסים של מחזה מענג ותגובתכם היתה מאוד אינטליגנטית. אני מברך אתכם על ההצלחה הגדולה של הביצוע שלכם, ששכנע אותי שאתם מעריכים את המחזה כמעט באותה מידה שבה אני מעריך אותו." (מקור: ויקיפדיה)

המחזה עובד לכמה סרטי קולנוע וסרטי טלוויזיה וכן למחזמר. ביניהם ניתן למנות את הסרט האישה הטובה (A Good Woman), משנת 2004, שהתיק את ההתרחשות ל-1930 בחוף אמלפי באיטליה תוך שהוא הופך את לורד ואת ליידי וינדרמיר למר ולגברת וינדרמיר. שמו של הסרט, בכיכובם של הלן האנט, סקרלט ג'והנסון ותום וילקינסון, מתכתב עם כותרת המשנה של המחזה "A Play About a Good Woman". נואל קווארד יצר ב-1954 גרסת מחזמר למחזה בשם אחרי הנשף (After the Ball).

ישראל חיים טַבְיוֹב (ביידיש: טאַוויאָוו;‏ 1858 – 1920) היה סופר, עיתונאי, מתרגם ומחנך בתקופת התחייה, מחברם של ספרי לימוד בשפה העברית. למחייתו עבד כרואה חשבון, אך פרסם ספרים ומאמרים בתחומים שונים. מאמר שהכה גלים בזמנו היה "ספרותינו היפה ועתידותיה",‏ שבו קרא להרחבת הלשון העברית, התאמתה והפיכתה לשפה נמלצת פחות לפני כתיבת ספרות יפה. ספרו המפורסם ביותר הוא אוצר המשלים והפתגמים, שבו ליקט כשלושת אלפים פתגמים בשפות העברית והארמית. טביוב גם תירגם לעברית יצירות משפות זרות; בין היתר מחזות של אוסקר ויילד ואת יצירתו הידועה תמונתו של דוריאן גריי. (מקור: ויקיפדיה) תרגומי ויילד יצאו לאור לראשונה בהוצאת שטיבל בוורשה.

קישורים:

 – המחזה המקורי (באנגלית) בפרויקט גוטנברג – לקריאה מקוונת או להורדה בפורמטים שונים.

קולות הוא מחזה המתכתב עם מחזות האבסורד ומשתמש בכלים פוסט-מודרניים, כשהוא שואל מאמנות הקולנוע ומערב בין ז'אנרים כמו הקומדיה הרומנטית והמותחן הפסיכולוגי, כדי לבנות ובה בעת לשבור את האשליה, בניסיון לומר משהו על העולם בו אנו חיים: עולם הכולל קולות בלתי פוסקים, שמשפיעים עלינו ומפעילים אותנו, החל מההורים, המורים, התרבות והדת וכלה בקולנוע, בטלוויזיה ובפרסומות.

קולות חוקר סיטואציה אנושית בסיסית: אנו סגורים מטאפורית בחדר שבו הדלת בעצם פתוחה, אך עירוב בין ספקות פנימיים וחיצוניים מונע מאתנו לפתוח את הדלת ולצאת. המחזה בוחן באופן מותח, משעשע ופילוסופי את הצורך ואת הקושי להגדיר זהות אישית למול הקולות החיצוניים ששולטים בנו. זהו סיפור על חיפוש עצמי ועל הניסיון לשמוע את הקול הפנימי, האותנטי, על-אף הרעש מבחוץ.

מהביקורת:

"לבלומנפלד יש נטיה לבנות ביצירותיה מבנים מרשימים רק כדי לגרום להם לקרוס בבת אחת. ואכן גם בהצגה המתח שנבנה בתוך החדר הסגור והפרנויות שמתפתחות בו כמעט עד כדי טירוף מתנפצים כולם ברגע מסעיר ומצחיק במיוחד שמנקז את הלחץ באלגנטיות מרשימה". איתי אילנאי, "סיפורים מהקופסה", ידיעות ת"א, 12.9.2014.

"ככל שהדברים מסתבכים, הסיטואציה מתחילה לתעתע על מוזרויותיה. משהו בה נעשה מופרך אך גם מאוד אנושי… קשה לבחון במחזה שכתבה מיכל בלומנפלד היכן נגמרת העמדת הפנים והיכן מתחילים החיים עצמם." אופיר הילל, "מלונדון עד י"ל פרץ: תיאטרון בשני 'קולות'", NRG, ‏11.1.2015.

"כאשר אתה נמצא במצב שאינך יכול להסביר לעצמך, אתה מושפע מכל דבר קטן כגון רעש, קולות לא מזוהים מוזרים ולא מוסברים, מוסיקה ועוד. יש הרבה דברים שקורים במקרה, אך אם אתה בלחץ, במתח, חושש או חושב יתר על המידה, כל אירוע, כל דבר קטן, אתה מייחס לא למקריות אלא אתה רואה בו רמז על מה שאתה חושב באותו רגע, על מה שאתה חווה. זאת הצגה שהיא מצד אחד משעשעת ומצחיקה אך מצד שני היא טעונה בהרבה חומר למחשבה וניתנת לפירושים רבים חלקם פילוסופיים. המחברת והבמאית הצליחו להחזיק את הקהל באי ודאות, במתח וענין כמעט עד סוף העלילה הבלתי נמנע ובעצם המצופה." אלי לאון, "קולות-מיכל בלומנפלד-תיאטרון הסימטה", אתר דעתון, 14.8.2015.

"I finally read it and enjoyed it very much. It has wit, sexiness and snappy dialogue and depth. And as a Rabbi and a Rabbi's son – I particularly appreciated the insights." Rabbi David Wolpe, SINAI Temple, LA.

"I found myself thinking of the show after and into the night, and enjoyed that it really is a thought provoking show. I really liked the concept and the twist" Maya Hagoel, Chairman, The Stage Theater

ההצגה קולות עלתה לראשונה ב-30.5.14 בתיאטרון הסמטה, במסגרת פסטיבל אביב ישראלי. צוות מקורי: בימוי ועריכה: מלכה מרין, עיצוב במה ותלבושות: מיכל יעקבי, עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין, מוסיקה: דניאל אזולאי, עיצוב פס קול: ערן אזולאי, מנהל הצגה: אוריה הירש. שחקנים: אתי קדוש – מירי, דניאל אזולאי – מוטי, יפתח קמינר – ראדק.

"כשאני שרה פה בכפר, כולם אומרים לי: שקט יסמין! יש מלחמה, במקום להגיד: שקט מלחמה, יסמין עכשיו שרה…"

בבניין מגורים ישן בשכונת סילואן מתגוררת משפחה פלסטינית – ג'מיל ושתי בנותיו יסמין ואימאן, המנהלות בביתן את מכון היופי "הטווס מסילוואן". בחדר הצדדי בביתם התנחלה שוש המקווה שיום יבוא וכל הבית יהיה שלה (היא גם חולמת להיות לאם למרות שהיא מתקשה למצוא בעל). בבניין סמוך מתגוררת אמל, אלמנה קשת יום, ובנה ת'אמר, נער אילם מוגבל בשכלו, המאוהב ביסמין.

תחת בתי השכונה מבצעת ארכיאולוגית בכירה, ד"ר אפרת סלע, חפירות שנועדו לחשוף את ממלכת דוד הקדומה השוכנת על-פי טענתה מתחת לבתי השכונה. את החפירות מממנת עמותת "ממלכת דוד" בניהולו הבלתי מתפשר של יורם פלד.

יסמין מבקשת להירשם ללימודי מוזיקה בפריז, אבל אחותה אימאן רואה בכך בריחה מאחריות ונטישת המאבק. גם אביהן מתנגד לכך בתוקף ולוקח את הכסף שאותו חסכה יסמין לצורך מימון נסיעתה. הנער האילם נחלץ לעזרתה ומסבך את המצב כשהוא פורץ למכוניתה של נעמה, צעירה תל-אביבית, שהגיעה באותו יום למקום כשברצונה לצלם בשם הנוסטלגיה את הבית בסילוואן בו התגוררה סבתה לפני 1948.

נעמה שאינה מצליחה למצוא את דרכה בשכונה נעזרת במיכאל, איש בטחון רווק ובודד, השומר בשעות היום על האתר הארכיאולוגי, שלהוט למצוא חן בעיני התל אביבית היפה.

סיפורנו מתחיל ביום בו מצליח ג'מיל, אביהן של הבנות ומנהיג מקומי, להשיג צו זמני להפסקת החפירות בשל הנזק הנגרם בעטיין לביתו. הצו הוא הישג תקדימי וג'מיל מאושר. יורם, יו"ר העמותה, אינו מתכוון להשלים עם החלטת בית המשפט ויוצא למאבק להפיכת ההחלטה על פיה. בעימות המתרחש בין שני הגברים, אדם אחד בבניין מוצא את מותו.

מכאן ואילך, מנסה כל אחת מהדמויות, בדרכה, לשחזר את פעולותיה באותו היום ואת השיקולים שהנחו אותה, ולשכנע את הקהל שידה לא הייתה במעל.

ובכל זאת, בסיפור הזה מישהו מת.

ההצגה הטווס מסילוואן הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו לתאטרון אחר, סוכות 2012, והוצגה בבית פרטי בעיר העתיקה של עכו. בימוי: סיני פתר וחן אלון, מוסיקה: שוש רייזמן, עיצוב תפאורה ותלבושות: אשרף חנא, תאורה: עמיחי אלהרר, הפקה: שחר נאמן. משתתפים יוצרים בהפקה המקורית: דורי אנגל – יורם, ג'ורג' אסכנדר – ג'מיל / ת'אמר, דיויד בילנקה – מיכאל, רימא ג'ואברה – יסמין, פביאנה מיוחס – אמאל / אפרת, סמירה סרייה – אימאן, אורטל אבנעים – שוש / נעמה.

הרעיון ליצירת מחזה שיעיד על הסכנות האורבות למשפחות ולחיי הקהילה בסילוואן, תוך מטרה לעורר לפעולה, מקורו בעבודתה של ד״ר ג'ודי רוט.