עוד ספר בסדרת דוד תדהר שמתאר את הרפתקאותיהם של דוד תדהר ועוזריו הקבועים ירמיהו והנער סעדיה. אנחנו לא נגלה לכם את הפתרון, אבל אל תדאגו, הכותב מגלה לנו הקוראים את הפתרון כבר באמצע הספר, מן טכניקת כתיבה קולנועית שכזאת, ולנו לא נותר אלא לגלות מתי ואיך יפתרו חברינו הבלשים את התעלומה וכיצד ישיגו הוכחות מספיקות למעצר הפושעים.

זוהי מהדורה מחודשת של סדרת החוברות שיצאו לאור בתל אביב, פלשתינה-א"י, בשנים 1931-1932, וזהו לא רק מסע בעקבות הפושעים של יפו, אלא בעקבות העברית של אז במסעה לעברית של ימינו. למהדורה זו מצורפות הערות מחכימות, המסבירות מונחים ואופני ביטוי מאז, שאינם מוכרים לקורא של היום, והיכן שאפשר הן גם מציגות את מקורם (לרוב התנ"ך וספרות הקודש).

כמו כן, מובאים בחוברת זו 10 דפי פרסומות מרתקים מן החוברת המקורית.

הפוסט מזייפי הכסף הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

אין ספק שכל סצנות האקשן האלו מושפעות בעיקר מסרטי הראינוע. החוברת אולי אפילו מודה בזאת: "הקטר התנשא כעל כנפי הרוח. השדות והכפרים חלפו משני הצדדים כבסרט ראינוע." אנשי הראינוע הוקסמו מהרכבת והרבו לצלמה בנסיעה עוד בסרטי הראינוע הראשונים. חשודים מיידיים בהשפעה על חוברת זו: סרטי הרכבות:  שוד הרכבת הגדול (1903, אדווין פורטר), הגנרל (1926, סרטו הידוע ביותר של בסטר קיטון), סוס הברזל (1924, ג'ון פורד), The Great K&A Train Robbery (1926, עם טום מיקס, כוכב העל הראשון של המערבונים) וכן הסרטונים הקצרים של בסטר קיטון והרולד לויד; בנוסף תיתכן השפעה של שלל סרטי הגנגסטרים, למשל סדרות הראינוע Perils of Pauline ‏(1914), The Exploits of Elaine ‏(1914–1915) ו-The Hazards of Helen ‏(1914–1917) או סדרת הראינוע הצרפתית Les Vampires (1915–16, בבימוי לואי פויאד Feuillade שכללה גם סצנות על גג הרכבת), וכן סרט הראינוע The Racket ‏(1928) או סרט הקולנוע Little Caesar ‏(1931).

הקצב מהיר ביותר. כך תדהר שמתפקד כנהג ברכבת שחטף "פתח מהירות של 120 קילומטרים. «ראש העין» ו«כלכיליה» חלפו חיש מהר ובמשך 30 רגע – הגיעו לטול-כרם. מנהל התחנה יצא לקראתם ולא האמין למראה עיניו, אולם בטרם הספיק לשאול דבר מה – צעק לו תדהר: –  שלח בן-אדם שישגיח שהאש לא תכבה בקטר. אנו חוזרים מייד ללוד. הקצין מיהר בעקבות תדהר. בעוברם את התחנה, לא מצאו עגלה. העגלונים רגילים לבוא לשעת בוא הרכבת, לכן הייתה הרחבה על יד התחנה ריקה מעגלה. רק במרחק-מה עמד אוטו פרטי מצוחצח ומבריק. –  יאללה – היכנס! – פקד תדהר וקפץ לתוך האוטו. בטרם הספיק הקצין להתיישב – לחץ תדהר «במאגנטו» – והאוטו התחיל לטרטר. תדהר חלץ את מעצור היד ופתח את בורג הבנזין."

כרגיל, החוברת מציגה שלל תחדישי עברית שלא נכנסו לשפה: למשל "בורג בנזין" לציון ידית המצערת שהייתה נהוגה במכוניות הראשונות או "מאגנטו" לציון המצת וגם "צלובי פסים" לציון הסתעפות פסי רכבת. על כל אלה ועוד תוכלו לקרוא בהערות שהוספנו בגרסה מוערת זו. ובכלל החוברת רצופה טעויות רבות ובלבול בין מושא עקיף ומושא ישיר, כנראה בהשפעת הנהוג בשפות זרות, כך שאפשר לחשוד בתרגום או (בהינתן ההודעה בפתיחת החוברת הקודמת, יהלום התכלת, בדבר אי קבלת תרגומים), בכותב שאינו בקיא די הצורך בעברית.

כדי להגיע מיפו לעתלית, נראה שהשתמשו בדרך אחרת לגמרי מזו המוכרת לנו היום: "כעבור רגעים אחדים התנשאו שלושה אוטומובילים במהירות גדולה, בדרך לפתח-תקוה – כלכיליה – טול-כרם – חדרה – זיכרון – עתלית." כן, כך נסעו פעם בפלשתינא... כביש 4 המוכר לנו היום נסלל רק בסוף שנות ה-30 בעקבות המרד הערבי הגדול, כדי להימנע ממעבר בישובים ערביים. סלילתו של כביש החוף לקטע זה הסתיימה רק בשנות ה-70.

החוברות גם מעידות על המצב הגיאופוליטי בתקופה, שמשום מה מרפרר באופן מעניין לתקופתנו: "– עַלי זה הוא אידיוט גמור – הפסיקו הגוץ בכעס. – אני במקומו לא הייתי מוציא את היהלום מתוך ידי. והודות לטיפשותו – איבד יותר משני מיליון שטרלינג, אה... כיום יכול היה כבר להקים בכסף זה את הדרוזים ולסדר התקוממות במצרים ופרעות ביהודים הארורים כאן בפלשתינא... ואנו יכולנו כבר להיות רחוקים מכאן ויהלום התכלת בידינו. כעת, הודות ל«סמרטוט» הבולשבי הזה, במקום לחזור למולדת ולחיות בשלווה, צריכים אנו למלא את נדר מושלינו –  ולהקריב את תדהר קורבן ללאמוקלא – –" מזל שלא סיכסכו ביננו לבין הדרוזים.

ולסיום כמה מילים על שמות הדמויות: המהרדג'ה מזורו היא אומנם דמות פיקטיבית ואין לה מקור במציאות או ביצירות פיקטיביות אחרות, אך השם זורו היה שגור בעקבות הסיפור קללת קפיטנו של ג'ונסטון מקלי (פורסם ב-5 המשכים ב-1919) והסרט שנעשה בעקבותיו אות זורו עם דגלס פיירבנקס (1920). בשנת חיבור החוברת הוא היה כה שגור שכותבים רבים השתמשו בו לציון דמויות אקזוטיות. האלה לה-מוקלא, היא ככל הנראה המצאה מקורית של הכותב.

הפוסט נִקְמַת הַמָּהַרַדְגָ'ה הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

העלילה המפותלת שאינה מביישת שום סרט אקשן עטור התרחשויות אלימות, מביאה את קורותיהם של תדהר, שמוצג כעין שרלוק הולמס ארץ ישראלי, ושל שני עוזריו הנאמנים: ירמיהו הבלש בעל אלף התחפושות וסעדיה הנער המזרחי האסופי והקוצני. העלילה אומנם בלשית לפי כל חוקי הז'אנר, אבל בת בבת היא גם תיעוד אותנטי של החיים ביישוב, עד לרמה של סוגי סיגריות מאז (יה-חה-לי-לי), טכנולוגיות שכפול (הֶקְטוֹגרף), ותיאורי מקומות מדויקים למדיי בסביבת יפו כך שהיא נדמית לפעמים כפרק בסדרה תמונות יפואיות, במיוחד לאור הדיון ביחסי ערבים-יהודים באותה תקופה. זוהי גם הצצה לעברית היומיומית של אז, כשבטקסט משולבים ביטויי סלנג למכביר וצורות ביטוי שפסו מן העולם.

המסע אחר היהלום משרטט באותה הזדמנות גם את מפת יחסי הכוחות העולמית בכלל והמקומית בפרט, הרבה לפני שקראנו לה "המלחמה הקרה". האבן היא הודית במקורה, רכושו של מהרדג'ה הודי ששלט תחת קולניאליזם בריטי (כמו הקוהינור), ששילם באמצעותה לתורקים, אדוני הארץ לפני הבריטים. כעת ייתכן שהאבן נמצאת בידי הבולשביקים, אויבי המערב, המיוצג כאן על ידי ארגוני הבולשת של אנגליה ושל צרפת שמשתתפים במרדף וכמובן התורקים. בסופו של יום, תדהר נאות להשתתף במרדף מטעמים לאומיים, מה שמביא אותו לעבוד על המקרה ללא תמורה, כשהוא מצהיר שאינו "להוט אחרי הרווח." ושהוא "מקבל את העניין על עצמי, מפני שסוכני הקומאינטרן הם שונאי מולדתי ומסכנים אותה." להזכירכם השנה היא 1931.

אבל לאחר שתדהר מצא את היהלום והפקידו בידי התורקים, הוא משום מה הסתבך עם המהרדג'ה שהיה בעליה המקוריים. על כך בספר הבא: נקמת המהרדג'ה.

הפוסט יַהֲלוֹם הַתְּכֵלֶת הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

תודתנו לפרופ' זהר שביט ולפרופ' יעקב שביט על שניאותו להעמיד לרשותנו את אוסף הבלשים המצולם שלהם ולצוות הספריה הלאומית על הסיוע האדיב. הספר הופק בסיועה הנדיב של עמותת 'יקום תרבות'.

הפוסט בְּצִפָּרְנֵי מִפְלְצוֹת אָדָם הופיע לראשונה ב-בית אוצר.

החוברת יוצאת לאור לקראת כנס ספרות בלשים וריגול שמתקיים ב-12.9.16 בחסות עמותת יקום תרבות ולרגל הוצאת מהדורה מעודכנת אלקטרונית של הספר מטרזן ועד זבנג, מאת אלי אשד, הסוקר את תולדות הספרות הקלה בעברית.

הפוסט הרצח המסתורי הופיע לראשונה ב-בית אוצר.