עמית מאוטנר קורא את 'שיר הנדבן' בפסטיבל מטר על מטר.

ברדיו:

• שלושה שירים מתוך 'למה משורר' בתוכנית בימת שיר, רשת א', 26.1.2015, עורכת: אורלי מורג.

המילה הראשונה בספר היא 'אמא', יש כאן אולי מבלי דעת מחווה יפה, סוג של זכות המילה הראשונה שבן מעניק לאמו. זו גם דרך יפה לומר שבניגוד לביאליק שלא זכה באור מההפקר ואף לא בא לו בירושה מאביו, אם מקשיבים לעמית הרי שהנטייה שלו לאמנות בכלל ולשירה בפרט בהחלט נתמכת ומעודדת על ידי אם שמספרת סיפורים.

השיר הפותח 'למה משורר' קיבל מעין עמוד שער (הוא לא מכונס אל אחד מחמשת השערים). הוא מחזיק בחובו סיפור וכדרכם של שירים בספר ביכורים הוא נטוע היטב בפרטי ובאישי. מאליה מתבקשת לה משאלה לרוץ אל העמוד האחרון בספר ולבדוק האם בקיצו של המסע יש רמז לדבר מה שונה. אבל אנו נדחה את משאלתנו לזמן ולמקום המיועדים לה – לסוף הקריאה.

השיר 'מדור לחיפוש', העניק את שמו לשער הראשון בספר, בו כונסו שירים שמשאם המשותף הוא משא התשוקה "רָצִיתִי לְהַגְשִׁים צָבָא כְּמוֹ בַּשִּׁיר עִם הַצַּמָּה.// אֲבָל חֲלוֹמוֹתַי הָרְטֻבִּים הוּסְטוּ/ לַאֲדָמָה צְמֵאָה מְאוֹד/ לְהִתְאַדּוֹת לִזְכוּת מִדְבָּר גָּדוֹל." לא רק תשוקת הגוף ונהייתו היצרית אחר העונג, נשזרים בשירי השער הזה. מופיעה בו גם תשוקת הנפש להפיג את הבדידות, היא התשוקה להיות אהוב ונאהב בעיני האדם ובעיני הטבע.

התשוקה הזאת מניעה את המשורר והוא פועל בעולם כמחפש, כתר אחר מה שלא בהישג ידו. אך לצד כל אלה, כעין עזר כנגדו, משתקפת בשירים התובנה של היות האדם מבוע איתן לאהבה לעצמו. "שָׂמֵחַ כְּמוֹ עֵץ הַסִּגָּלוֹן/ הַמּוּדָע לְתִפְרַחְתּוֹ, אֲנִי/ מוֹדֶה עַל הַפְּרָחִים בָּהֶם נִחַנְתִּי/ הַמִּתְפַּקְּעִים בְּעֹדֶף," ('סיגלון').

פלגים זהובים כאלה של אושר זולגים גם אל השער השני של הספר "מה שהיה שם". הנה למשל בשיר 'תחילה של לחן לרקיע': "אֲנִי מוֹדֶה לַקּוּמְקוּם הָרוֹתֵחַ/ לִכְבוֹדִי, עַל חוּמִית הַשְּׁמוּרָה לִי/ בַּצַּלַּחַת עִם פִּתְקָה./ וְיוֹצֵא לָעֲבוֹדָה בְּלַהַק סְנוּנִיּוֹת שָׂמֵחַ." לאורך כל השיר מתרוצצים בחדווה דימויים נעימים לעין ולאוזן לעניינים של מה בכך, לזוטות של יומיום – אבל עין המשורר צדה אותם ולא רק שהיא לוכדת אותם ברשתה, היא גם מעניקה להם את זיוום הרגשי. לכאורה השלכה פשוטה ושכיחה, אבל במקרה של מאוטנר מדובר כאן במעין צבירת אנרגיה, תדלוק ממעיין האושר המפעם במהותו הפנימית, כמו הנשימה הגדולה שלוקח לריאותיו שולה הפנינים בטרם ירד אל שולי האור בקרקעית המים. תנועות אלו של שאיפה וצלילה עוברות כחוט השני לאורך כל הספר.

בשער השלישי "הפעם נפגשנו אחרים" יש שירים הנכנסים תחת הכותרת שירת הדור השלישי לשואה – כלומר לא שירתם של הניצולים או של בני תקופתם, אלא אלה של מי שהושפעו בעקיפין מהשואה ומהשלכותיה. בשיר 'צדקת הדרך' יש התבוננות אמיצה במצב של היפוך תפקידים. המשורר בשיר הוא חייל בשירות מילואים בשעת פעילות מבצעית בשטחים. "הַפַּעַם נִפְגַּשְׁנוּ אֲחֵרִים:/ אֲנִי חַסָּם בַּפֶּתַח/ אַתָּה מֻפְרָע שֵׁנָה קָטָן/ בַּחֲדַר הַקָּמִין הַמֶּרְכָּזִי." נפשו של החייל יוצאת אל הילד הקטן שהופרעה שנתו, שנקלע שלא בטובתו ושלא מבחירתו למצב (בדיוק כמו החייל עצמו) אבל המציאות מכתיבה עוינות, המציאות מכתיבה איבה ויש לה צידוקים ואינרציות משל עצמה ואין הם מובילים לסדנת צחוק של דגדוגים למגינת ליבו של המשורר.

כאן באה לידי ביטוי העריכה של הספר, מכיוון שמעצם הצמדת שירים מסוג זה לשירים על השואה אתה בא לידי מחשבה על קווי הדמיון בין התוקף והמותקף, בין אז לבין עכשיו. תוהה אם הכל אינו אלא עניין של פרספקטיבה ועד כמה בזמן מפגש, או עימות – אדם הוא בו זמנית גם מי שהינו וגם האחר שמולו. הספר לא מייצר אמירה מובהקת בעניין הזה אולי משום שטרם הבשילו התהיות לכדי אמירה נוקבת, אבל משיר אחר באותו שער, 'קשה השלום', ניתן להבין כי היכולת הזאת של עמית מאוטנר להסתכל על המציאות מבעד לכמה זוגות עיניים מבלי לדבוק בעקביות בנקודת השקפה יחידה, היכולת הזו מייצרת תובנה אודות מורכבותם של החיים ואודות האיזון השרירותי שמתעקש לשלוט באורחותיהם.

שירים נוספים בשער מרכזי זה עוסקים בעניינים חברתיים. חביב עליי במיוחד שיר ללא כותרת ([איני זוכר מה רציתן]) שבו כועס המשורר על תלמידותיו המוותרות במו לשונן על הזכות שהעברית מקנה להן להיות דוברות נקבות, ובכך הן שומטות כביכול את כל הישגי מאבקי הנשים לדורותיהם (הן בסך הכל פנו אליו במילים: "אנחנו רוצים"). האם יהיה עמית מאוטנר שופר למצוקות החברה ויעשה מהן קרדום לחפור בו כדרך שעושים משוררים לא מעטים בדורנו? אני מנחש שלא ובכל אופן לא במובהק, אולי בשולי הדברים.

בשער הרביעי "לפי שעה" מכונסים שירים המתכתבים עם נושא הזמניות. שמו של השער לוקט משיר נטול כותרת (ללא הצדקה לטעמי, ולראייה – צירוף מתוכו נבחר ככותרת השער)ובו משורטט הכורח להתמודד עם חוסר האונים שלנו כבני אדם, עם אי היותנו כל-יכולים ובעצם יש כאן התמודדות עם נטייה לפרפקציוניזם שלעולם לא תוכל להיות מושגת באשר אנחנו בני חלוף ובני אדם. "אַךְ לְפִי שָׁעָה אֲנִי/ מִתְקַשֶּׁה לִצְפּוֹת מָתַי/ יִפְקַע חוּט לָהַט בַּנּוּרָה/ יִכְרַע מַסְמֵר מִכֹּבֶד מַטָּלָה/ וּמָתַי יִשָּׁבֵר לְכוֹס הַזְּכוּכִית." (* [אני מבקש שהכול יתקתק]).יפה ומצודדת ההאנשה של חפצי הבית ובעיקר זו של כוס הזכוכית, מדויקת להפליא הפסיחה אחרי המילה אני.

אבל למרות ארעיות האדם ותחושת ההחמצה הנלווית אליה, ועל אף ניצחון ההווה על כל הזמנים, עולה מקריאת השירים נימה מפויסת כלפי סדרי העולם ואפילו נמצאות נחמות זוטא כמו בשיר 'הזדמנות אחרונה', שבו מנוח שיושבים עליו שבעה מצליח מכוח הנסיבות לחולל השפעה גדולה על בניו החיים שהותיר אחריו

בין שירי השער החמישי החותם את הספר "דובדבני הצלה" מתבלט מחזור השירים 'עלילת דמות' הערוך במתווה של מחזה. מעין שלד תקצירי של סיפור המגולל תמורה בדמותו או באישיותו של השחקן הראשי. מי שאנו פוגשים בשיר הראשון 'אקספוזיציה' מובל דרך התעמתות עם קונפליקטים בשירים הבאים במחזור, אל שלב ההיפוך וכאן נגדע המחזה. מצפים אנו מהכירנו את תבנית המחזה היווני לשלבים נוספים בעלילה, אבל זו דרכו של המשורר להאיר בזרקור את החלק המרתק מכולם, את הרגע שבו נולדת תובנה משנה חיים, את נקודת הזמן שבה נברא שינוי באדם. לא מפתיע אם כן, שלאהבה תפקיד מרכזי בעניין ואולי גם זו סיבה טובה לגדוע את המחזה בנקודה של ההיפוך, משום שממנה והלאה הכל טראגי, אבל בזמן ההיפוך עצמו אנחנו עדין לא יודעים זאת.

מבחינה סגנונית עמית מאוטנר הוא רב קסם, מגוון ואינו משעמם לרגע. עולם הדימויים של שיריו ומרחביו המטפוריים שואבים מן הטבע הארץ ישראלי ("מִפְגַּן הַיְּרָקוֹת מַקְבִּיל אֶת פָּנַי" – 'תחילה של לחן לרקיע') וניתן למצוא בשיריו שועל, לוטרות, סנוניות, צדפית ושחרוריות. לצד אלו נמצא הטבע האורבני וגם הוא מטופל באהבה רבה ("עַל מַרְצְפוֹת/ הַמִּדְרָכָה נוֹשְׁקִים פִּיּוֹת אַקְרָאִיִּים./ אוֹרְגְּיַּת אַשְׁפָּה מְאֻחֶרֶת." – 'תחנת האוטובוס'). הטבע באשר הוא, אורב למשורר ויש בכוחו להעיר בו שסתומי השראה רדומים ("רוּחַ סוֹעָה עַל פָּנַי הַנּוֹסְעוֹת/ עֲלוּלָה לְעוֹרֵר בִּי הָרִים מֻשְׁלָגִים." – 'שסתומים').

עמית מלהטט בעברית ועושה כבשלו בבנייניה ("חֲרִיצֵי זְרִימָה/ שֶׁלֹּא נִטְרְחוּ בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים." – 'את בלעדיך'), ממציא בהתאם לחירות המשורר מלים חדשות ("מְהַדְהֵד אֶת דִּבְרֵי אֲחֵרִים, לְהַשְׁאִיר אֶת כָּאנְךָ " – 'קונפליקט א') וניכר כי לשונו בת בית ברחובות היום-יום כמו גם במחוזות עבר. השילוב הזה של עושר לשוני לצד עושר מטפורי עלול ליצור לא פעם בקורא תחושה של פאתוס, אלא שתבונת הדיוק של עמית מצליחה לבלום את היווצרות התחושה.

בפתח תהודת הקריאה הזו טמנו משאלה למצוא התפתחות של האני המשורר במהלכו של הספר ואכן בשיר הלפני אחרון יש דובר מסוג אחר לגמרי, ננקטת בו לשון גוף ראשון רבים – אנחנו, והשיר עוסק בתופעה אוניברסאלית המודגמת יפה גם בטבע וגם באדם. מובחנת היציאה מן הפרטי ומן האישי אל מה שמחבר, אל המשתף, אל נחלת הכלל.

השיר האחרון, נטול הכותרת [במכתבה שלי אני אופנוען מטורף], מתכתב באופן אחר עם השיר הפותח 'למה משורר'. בשעה שהראשון חקר ומצא סיבה ליצר השירה המקנן בגוף האמן, האחרון כבר אינו חוקר, כבר אין בו פסוקי אולי, יש בו מכתבה! יש בו ידיעה ברורה כי המשורר עתיד לשוב כמו ניגון שנזנח לשווא, אל כל הרשמים שחושיו קלטו בדרך, שאלת הייעוד כבר לא מעסיקה אלא סוגיית הגשמתו. המשורר אינו שואל למה, אלא מקבל על עצמו את דין השליחות.

איציק שחר

לקריאה נוספת:

• עדנה שמש, "תערוכה ישראלית-פלסטינית – בלי פלסטינים," YNET‏, 11.3.2010 – על התערוכה "הפעם נפגשנו אחרים", בה נכללים השירים "צדקת הדרך" (שציטוט ממנו הוא שם התערוכה) ו"קשה השלום" מאת עמית מאוטנר.

אישה מטורפת, ספרה השני של אבן חן (הראשון הופיע ב-92' בהוצאת טרקלין) הוא שם קצת דרמטי וקצת בנאלי לספר מאוד לא בנאלי, שנכתב בידי משוררת אינטליגנטית, אמיצה, זרוקה משהו, המונחית על ידי איזשהו הומור פנימי, ויודעת בניגוד לרוב בני דורה גם לכתוב בחרוזים. היא מספרת בו את חייה הלא-מרוצים כאשה תל אביבית המחפשת קשר ומוצאת כל מיני סוגים של השתמטות גברית. עניין תל אביבי מוכר.

ברבע האחרון של הספר אמנם משתנה התמונה, ובו מספרת המשוררת על חייה כאישה נשואה – אלא שגם הפעם אלה חיים לא מרוצים: מסתבר שהיה מישהו שהיא אהבה לזמן מה, עד שהאהבה התחלפה בהרגשת פשרה ותסכול. "אֲנִי שֶׁנִּשֵׂאתִי מֵאַהֲבָה נְשׂוּאָה לַשִּׂנְאָה", היא מדווחת במרץ אופייני של אמירת אמת (בשיר "אשה רעה"). בשיר אחר, "ליצן החצר", היא מספרת: "הָיִיתִי יַלְדָּה צוֹחֶקֶת/ כָּעֵת עֲצוּבָה,/ אַךְ גַּם יוֹדַעַת לְהַצְחִיק אֶת עַצְמִי./ קָנִיתִי בְּאֶלֶף הַצִפֳרִים שֶׁלִּי/ דּוֹלָר."

…

מיטיב לקלוע לעניין השיר הקצבי והרענן "כשפסקת לדרוש בשלומי", שיר מחורז מפתיע בטיבו, שבו מופיעה המילה "קוקו" במשמעות כפולה. זו תסרוקת הקוקו שאותו היא שוקלת מול הראי, וזה דימוי הקוקו (הדפוקה קצת בראש) בעיני עצמה. כי בעיניה, מי שמסתגרת בבדידות של עצמה, היא קוקו.

דורון קורן, "אבן מהלב," YNET‏, 7 בינואר 2010

בספרה השני של גליה אבן-חן יש נוכחות רבה של "אני" ותחושה של דחיפות-לכתוב, ובשבילי שיריה הם סוג של גילוי. רבים מהשירים מעידים על סוג של ראייה עצמית מפוכחת, נוקבת בהומור העצמי שלה וביחסה הכפול לתחושת השונוּת של הדוברת בעולם.

"אָמְרוּ שֶׁהַמַּצָּב אָקוּטִי/ וְהִיא תָלְשָׁה שַׂעֲרָה אַחַר שַׂעֲרָה/ מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל הַבֻּבָּה רוּתִי/ אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ" (הבית הפותח בשיר "היא והבובה רותי"). מה שעושה את השורות האלה לרבות-כוח הוא הפער שבין שני המשפטים הראשונים לבין המשפט האחרון, שכמו הופך אותם, כבדרך אגב, על ראשם. אם בתחילה לא ברור בדיוק של מי המצב האקוטי, של התולשת, או של הנתלשת – הבובה רותי – אזי באה השורה האחרונה של בית זה ומפתיעה בישירות הכמו-מגמדת שלה  – "אַף שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ נָשְׁרוּ". כדאי לקרוא זאת עם דגש על ה"אף". היופי שבשורה הזאת הוא שהיא מצביעה בפירוש על התולשת, אך ממקמת אותה באותה עת גם כנתלשת (או כנשוּרה, מה שמוסיף ממד של מקריות לסיטואציה) ונקודת המבט הכמו-מורחקת מדגישה דווקא את האותנטיות של הדיבור: כאילו כדי ללמוד משהו "עליה", על הדוברת בגוף שלישי, צריך לחזור אל הבובה שלה, ורק אחר כך לשוב אל הדוברת. לתוכן הקשה הזה נוסף גם מין מקצב חתוך, כמו-רובוטי, כמעט מחויך או משחקי-נונסנסי, והמתח הזה בין התוכן למקצב גם הוא יוצר בקוראת אפקט חזק-עד-מצמרר.

תמר משמר, "השפה שאנו מדברות", הקוראת, 7 בינואר 2011

שירתה של המשוררת גליה היא שירה שברירית שקופה. השירים שלה כמוהם כנפיצות אור. שירים עדינים עד לכדי התרסקות. גליה מדברת ת את שירתה בצורת חסרת בקרה ועכבות.

תודה למשוררת גליה אבן-חן על שירתה הישירה ואמירת האמת בפרצופו של הקורא.

יואב עזרא, 29.9.2011, באתר My Say ז"ל

דניה לנדסברג הלחינה ומבצעת את שירה של גליה אבן-חן "בסדנה לכתיבה יוצרת".

אישה צעירה ניצבת מול דילמה לא פשוטה: היא רוצה להרות וללדת כמו כל בנות גילה, אך לשם כך עליה להפסיק את הטיפול התרופתי ששומר על שפיותה. היא מצליחה. ההיריון נקלט והחלום הבלתי-מושג שרקמה בדמיונה על ילד משלה הולך ומתגשם. אך בד בבד עם התקדמות ההיריון, המציאות מתעוותת, וראשה מתמלא בקולות מדברים, מייעצים, מתפלמסים שמנסים להכתיב את פעולותיה. כל הגבולות בין מותר לאסור, בין ממשות לאשליה בין האינטימי למוחצן נחצים. היומיום התל-אביבי הבורגני הופך למציאות פנטסטית. לצד החיים הרגילים, היומיומיים, פורחים חיים דמיוניים, שמתקיימים כמו ביקום מקביל, ומתוארים בעובדות מהדמיון בפירוט ובדייקנות מדהימים. בטלה ההיררכיה בין הורים לילדים, ובטלה הבלעדיות ביחסי האישות. נמחקים הבדלי הגיל, המעמד המשפחתי והאיסורים המיניים.

בהשראה ובכישרון נדירים מראה גליה אבן חן ברומן הביכורים שלה, כי מן העולם "המוכר לנו" אפשר לגזור עולם זר ומוזר, המתקיים לצדו ולפרקים אף עולה עליו בחיוניותו ובריגושיו.

בספר תשעה פרקים, כמספר חודשי ההיריון, וחלוקה זו יוצרת מסגרת מובנית היטב הסוגרת על עולם פרוע ופורץ גבולות. הקוראים עוברים, יחד עם גיבורת הספר, מסע שהוא בעת ובעונה אחת קומי, רווי אימה, בדרך אל סוף שהוא גם הבטחה להתחלה של חיים חדשים.

חיים נגיד

לקריאה נוספת:

– אלי אשד, "המחליפים של גליה אבן חן" (דברים שנישאו בהשקת הספר), יקום תרבות, 16 במאי 2015.

– אורנה ליברמן, "על הרומן עובדות מהדמיון / גליה אבן-חן," אימגו, 25 במאי 2015.

– דורון קורן, "איך כותבים ספר אחרי תשעה חודשים של הריון תחת הזיות," הארץ (מוסף גלריה – ספרות), 18 ביוני 2015.

מהעטיפה האחורית של מהדורת הדפוס:

חטיבת השירים העיקרית בספר מוקדשת להתבוננות מעמיקה במורכבות של חיי הזוגיות, המאופיינים, לאור נסיבות חייה המורכבות של המשוררת, באיזונים אסימטריים. לשם כך מגייסת המשוררת את הפילוסופיה, הספרות, ההיסטוריה והמיתולוגיה היוונית.

כמו בספריה הראשונים גם בספר הנוכחי באים לידי ביטוי חוש ההומור שלה, קישורים לשוניים בלתי צפויים ונקודות מבט יוצאות דופן בעליל.

הסגן, לחן ובביצוע: עודד שכטר. מילים: גליה אבן-חן, מתוך הספר 'נצח יחסי', עיבוד: אריאל הורוביץ.

עמית מאוטנר מדבר על הספר בערב ההשקה באשדוד:

המיוחד בכתיבתה של גליה, הוא שהיא שומרת על איזה תום ראשיתי בכתיבתה, שהיא מאפשרת לאי-היגיון להפוך לעובדות מוחלטות. היא לא חשה למַשְׁמֵעַ באופן לוגי את השתלשלות האירועים. כך למשל, לא מוסבר עד תום מדוע מתרצה אופק בסיפור למשתמט להקים את העסק. גליה מאפשרת לדמיונה להשתולל בהשתעשעות, להגזים ולהפריז, לבצע קרקס התרחשויות באוויר, להתבטא בבוטות, לקבוע בלי-רחם גורל של דמויות, ורצוי אצלה הסיום הפאנצ'י, התקרית הבלתי צפויה.

אבל אין בכל השיגיונות הללו הַמְרָאָה רחפנית בחלל ושיוט חסר כוח-כבידה אל מחוץ לכדור הארץ. הסיטואציות שבסיפורים הן ארציות בהחלט, נטועות באנושי שעל האדמה, מתבוססות אף בבוץ, בקשיי החיים. גליה מייצרת דמויות מטורפות ומוטרפות, שהן גם נרפות ותמימות, מכמירות לב ומעוררות חמלה. הסיטואציות שבהן מצויות הדמויות מעובדות בזום אין, כמו במפת google earth, ומתפקסות קרוב למחוזות פרטיים של חיי הקורא: שיזדהה הלה עם רגעים מוכרים לו, שכבר היה בהם או שגופו זוכר כי הם אפשריים להיתכן.

הטקסט לא מאפשר לקורא להתנתק כבלון הליום לאוויר הפרוע, אלא מחבר אותו להיותו ילד האוחז בבלון, החי בלונה-פארק הסואן של מדינת ישראל, במציאות הפוליטית המוכרת, בסביבה הבלתי נמנעת. יש לי אף הרגשה כי ייתכן שבאמצעות הכתיבה, ובאמצעות ההומור שבכתיבתה, מצליחה הסופרת, ויחד עמה גם הקוראים, להתמודד עם מעגלי המציאות המתערגלים סביבנו.

הסיפור למשתמט, שאותו הזכרתי, מספר על אופק ואושרת, זוג צעירים שחלו בצבא בשיגעון כרוני, שאינם יכולים לחזור לשפיות מלאה בחייהם, והם מקימים עסק המסייע לבגירים להשתמט מגיוס לצה"ל. אבל מבעד למצחיק, כמו במשפט "כיוון שהדירה קטנה, גם אני מעמיס את העציצים על ההורים. יום אחד הם רבו… אחרי הצעקות הם פשוט התחילו לזרוק עציצים אחד על השני. ככה התפנה מקום נוסף לעציצים חדשים, שכמובן לא חסרים"; מבעד ל"עשרה חרקים שחיים בצפיפות בצנצנת, שאושרת מוציאה כדי שהלקוח שלה יגיד לצבא שהוא עושה להם טירונות, שהוא מחנך אותם להיות חיילים טובים ונאמנים למולדת"; מבעד למופרז, כמו למשל כשהלקוח מסביר ש"אני מחסנאי ראשי בצבא ובעל חנות פרחים באזרחות. כשאני סוגר את החנות עקב מילואים, כל הנשים היפות בחולון לא מקבלות פרחים. ימי המילואים שלי פשוט הורסים את הרומנטיקה בעיר"; מבעד לתפנית הקומית כשהשוטרים הבאים לעצור את הזוג, מפתיעים לפתע ואומרים: "גם אנחנו רוצים להשתחרר מהמשטרה. אולי תלמדו אותנו איך?" מבעד לכל אלה, כמו מכה מתחת לחגורה הנשמטת ממכנסי ליצן בקרקס, עולה סוגיה ישראלית אקוטית הקשורה לגיוס לצה"ל. "בסוף, אם המשרד שלכם יצליח, לא יהיה צבא והערבים ינצחו", אומר לקוח אחד, ואופק מחזיר לו, בזמן שאושרת מפוצצת לעצמה חצ'קון: "אם גם אנחנו וגם הם נשתמט, יהיה שלום".

גם רגעים אנושיים, אישיים, מצליחים לחדור, לרגש את הקורא. כמו התמימות מעוררת החמלה של אופק ואושרת כאשר לקוח לא משלם להם, כאשר הם מבינים שהם צריכים לגבות תשלום מראש מעתה ואילך. או ברגע האינטימי שנוצר בין השניים: "בתחנת האוטובוס הוא [אופק] התוודה, שהוא מאוהב בה [באושרת]. זה לא שהיא לא יודעת, כבר דובר על כך. אופק הציע שתעזוב את בית אימהּ ותעבור לגור איתו. היא הסבירה תוך-כדי התפתלות, שלא לפגוע, שלא קיימת ביניהם משיכה, שהיא מסוגלת מקסימום לחבק אותו. הוא נעלב והשיב, שגם היא לא יפיפיית השנה, אפילו לא יפיפיית החודש. הם נתנו לאוטובוס שאמור לאסוף אותם לחלוף, ודיברו באמת."

בסיפור מזל טוב!, אישה שחיה בזוגיות טובה וטריוויאלית, שעובדת בהייטק משמים, עושה טובה לחבר בתול מהעבודה וביום הולדתו ה-42 שוכבת איתו, "נותנת" מתנה. בלב ליבה של סיטואציה קומית זו, מצוי סיפור המזמן בירור באשר לגבולות הזוגיות. מה דרוש לזוגיות תקינה? מה חשוב יותר בקשר הזוגי: העמקה מנטאלית או סיפוק גופני? והכאן-והעכשיו העולים מהסיפור ניכרים בכל רגע ורגע. "נמאסו עליה [על דרור, חברה של גיבורת הסיפור מזל טוב!] כל השמאלנים, שרק מדברים גבוהה-גבוהה על כמה שצריך לעזור לפליטים, אבל לא מכירים אפילו פליט אחד באופן אישי". גם הנסיעה למתקן הכליאה "חולות", לבקר את פראנק מוזכרת. ומצב הפליטים. והאינטרסים של הפוליטיקאים.

הסיפור אסטרונאוטית כחול לבן הוא סיפור מופרז על אודות אסטרונאוטית ובעלה עלי מוחמד, המאיישים עם שני אסטרונאוטים נוספים את מפקדת נאס"א ומגלים כוכב ממשי-לכאורה בשם "טוכעס-לנד". המשפטים שזורקת הגיבורה לאוויר, כמו למשל, "בעלי הוא האסטרונאוט הראשון ממוצא פרסי, ואני האסטרונאוטית הישראלית הראשונה ממוצא אישה", יכולים להיכנס למשבצת הקומית. אלא שהסיפור הוא, למעשה, סיפור רציני הבוחן את הקונפליקט שבין גזענות, הדרה, התבצרות לאומנית ותקיפת האויב – לבין פציפיזם, הכלת הבריות וקבלת האחר, בין אם האחר הוא אישה, הומו או נטע זר מאיזו פלנטה. סיפור שנדמה שהוא אפילו משל, כי "טוכעס-לנד" זה כאן!

הייחודי ברואים לו לכדור-הארץ, ובכלל ביצירתה של גליה אבן-חן, הוא קו-התפר הדיפוזי, הנזיל, שבין המציאות לבין הדמיון. הללו אינם מחוזות משמעות קונפליקטואליים אלא כור היתוך. הם אינם נלחמים זה בזה, כי אם מולחמים אלה באלה. כך כיבוש היצר למול-ויחד עם הנועזות הפרועה. השמירה על האיפוק הפוריטני והנאמנות הזוגית הארוכה למול-ויחד עם הסטוץ הסקסואלי החפוז. החיים הנורמטיביים, שלרוב מתגלמים במסגרת המשפחתית, למול-ויחד עם הטירוף, הנמצא מחוץ לבית, אם בשוטטות ואם בעבודה, וראו את הזיגזוג בסיפור מזל טוב! שבו מופיעים לסירוגין פרקי "עם המשפחה" ופרקי "בעבודה". בהתאמה, גם המבע הספרותי הוא הכלאה בין עולם של משפטי-חיווי "קרים" לבין העולם הקרוץ מחומרי השיגעון וההומור.