נפתלי ברגר חי ועובד כבר שמונה חודשים בבית משפחת חשקיס באחת העיירות המעורבות הפרובינציאליות במזרח אירופה, עיירה שחלק מנופיה הם המסגדים (=כנסיות). הוא בן 22 ומשמש כמורה פרטי, המלמד את שני ילדי המשפחה הצעירים, ילד שמזוהה רק כ'ילד חיוור' או כ'ילד רופס' וילדה – ורה. שגרת היומיום מכבידה וחונקת אותו ואף חדרו נראה לו צהוב, מזוהם וכבוש. הוא מתעב את פרק ההיסטוריה היומי אותו הוא צריך ללמד, "פרק הספּחת, הזוחל תמיד בעצלתיים, כחיים בלי תכלית, ומטיל את הנפש אל תוך זוהמת שממה נרפסה". בעוד הילד קורא באוזניו הוא בוחן את העיירה דרך החלון והכול נראה לו מזוהם, מאובק, שומם, מלא רפש, צחנה וגסות. "והיה מתחיל פתאום מאשים את עצמו במרירות וחושב בארס-גָרוּי, כי הוא נולד ברפש וברפש הוא חי תמיד וברפש גם ימוּת, רוח היא באדם וארורה. יש אנשים-חרגוֹלים."

פעם היו לו חלומות גדולים: "בשכבר הימים היה חושב, לפרקים, משום מה, כי יש לו איזו שיכוּת לדברים שבסִפרות. היה כותב, מוחק – הדבר אינו חשוב, מילא. אחר-כך נוכח ברור, כי אין לו אפילו ניצוץ כל-שהוא של כשרון לדבר, חה-חה. נ-נוּ." משנאלץ לשוב לעיירה מן העיר הגדולה, בה שהה בעבר, הוא מתייסר על כך שכנראה לעולם לא יגשים את חלומותיו: "וחיים חלם חדשים וצעירים שיש בהם דווקא כדי סיפּוקה של נפש. כי מה – האומנם לא די? או אולי אינו כדאי? באים בני אדם נוטלים את החיים ועושים אותם ויתוּרים ויתוּרים כבר בשחר אביבם – ובשֶׁלמה?"

בעיירה הפרובינציאלית בה נאלץ לחיות, הוא מתחבר לאחד דוד רטנר, שאף הוא שב לא מזמן מהעיר הגדולה, מדינת-הים. נפתלי חזר מהעיר לפני שנתיים כבר והוא מכיר את דויד משם. כעת הוא מתלהב מסיפוריו על העיר הגדולה, למרות שכששהה שם "היתה עליו שם כל שעה ושעה יתירה למעמסה רובצת".

רטנר זה מתגלה לנו כבעל נטיות התאבדויות ופותח בשביתת רעב כדרך אל המוות. אמנם, הוא חדל בשלב מסוים משביתתו זו, אבל סופו שנמצא מת בחדרו. הוא ונפתלי מחזרים שניהם אחרי עלמה בשם מינה, ונראה שהיא מעדיפה את רטנר. כאשר נפתלי מתאונן בפני רטנר ושוטח בפניו את תסכוליו, רטנר מתרה בו לשאת אישה. רטנר, האני האחר של נפתלי, בעצם מגלם שתי אופציות להתמודדות עם השממון: כניעה לו – נישואין ובניית משפחה או בריחה טוטלית – התאבדות. לאחר מותו של רטנר מנסה נפתלי להתקרב אל מינה האבלה אף היא על רטנר ולמרות רגעים אינטימיים שהם חווים, הוא אינו מסוגל להביא את עצמו לידי מעשה ומתחמק.

בעקבות מותו של רטנר, אנו למדים שבית אביו של נפתלי נמצא אף הוא בעיירה זו. נפתלי פונה ושב לבית אביו, אולי בניסיון לחזור לעולם הילדות וליהנות מחסותם המגנה של הוריו. אלא שגם שם לא יודעים איך להגיע אל הצעיר המתוסכל.

הוא מתכנן לעבור לאודיסה, למרות שברור שרוב הסיכויים שלא יעבור ואף אם יעבור, לא יסייע הדבר להפיג את רגשות התלישות וחוסר התכלית שהוא חש. כאשר הוא מספר על תוכניתו למכר בסוף הסיפור, הוא נתקל בתשובה סתמית: גם אחיה של אשתו של אותו מכר עומד לקבל רישיון לעסוק ברפואת שיניים. האם כל הסיפור שקראנו עד כה כולו שקול לרכילות סתמית כמו זו?

נובלה זו של גנסין, חשובה משלוש בחינות: מבחינת העיצוב הפסיכולוגי ספרותי של הדמויות והסיטואציה, מבחינת סיפור קורותיו של אותו דור תלוש ואבוד, שלא מוצא תוחלת ראויה ומסרב להשלים עם הבינוניות, עם השיממון ועם העקרות ומבחינת השפה, הן כאחד החיבורים הראשונים שנכתבו בשפה המתחדשת והן במישור אוניברסאלי – במניפולציות השפתיות המבוצעות לצורך שני הראשונים.

גנסין כותב בשפה עשירה מאוד, שמשובצות בה מילים רבות בארמית, שהיו שגורות באותן ימים בקרב רוב היהודים הגברים, שאף אם אמצו את ההשכלה הכללית, לרוב היתה להם גם השכלה תורנית. מכיוון שהכתיבה בעברית בשנים אלו היתה חלוצית, גנסין משתמש לעתים במילים ובביטויים כמו גם בצורות תחביריות שלא התקבלו מאוחר יותר בשפה העברית. לכן, קורא בן ימינו יתקשה אולי בתחילה להתחבר לכתוב. אך המתעקשים יוכלו להתבשם ממרבץ עשיר של פניני ספרות תקדימיים ומעוררי השראה. כמו למשל מה שנדמה אולי לקורא מודרני כמשחק מילים על כ-תם בשל שימוש במילים הארמיות הכא והתם (כאן ושם): "אותו בוקר דווקא התחילו השמַים מיטהרים ואלוּמות אורה טהורות היו משתחררות מהכא ומהתם והיו נוצצות בבצה, ובגגות הפזורים התחילו מבהירים כתמים יבשים."

שם הנובלה, בינותיים, מרמז לא רק על המצב בו נמצא נפתלי כעת, אלא גם על מצבו בעתיד. למען האמת, זהו מצבו של כל הדור שלו, שעזב את העולם התורני הישן והעולם החדש, הציוני, עוד לא לגמרי קיים. ועליו להתקיים בינותיים.

נדמה שרוב הסיפור שרוי הגיבור, אוריאל אפרת במצב של רביצה תוך עישון סיגריות, או שינה. המיטה, הספה, הכורסא, הכרים והכסתות מצד אחד והפפירוסות (סיגריות) מצד שני, הם הגיבורים של סיפור זה לא פחות מהגיבור הראשי האנושי שלו.

סיפור מסע לפנינו. זהו סיפור מסע פיזי מקייב, בה שוהה הגיבור בתחילת הנובלה לעיירת הולדתו צ. זהו סיפור מסע נפשי, שהחל כבר קודם, אך הגיע כנראה לסיומו במסקנה עגומה. אך יותר מכך זהו מסע בין מיטות. הצגתו של הגיבור במצבים שונים של שכיבה ורביצה כשברקע מתחלפים המקומות ודמויות המשנה, מאפשרת לבחון את הגיבור כנגד סביבות שונות מבחינה חברתית ותרבותית. השימוש בדמות הרובצת במיטה, עם זאת, אינו ייחודי לגנסין והוא רווח בספרות הריאליסטית בכלל והרוסית בפרט: רסקולניקוב בחטא ועונשו של דוסטוייבסקי וסטינה מאנה קרנינה של טולסטוי, הן דמויות כאלו. מעבר לכך, הנטייה לבטלנות תוארה ברומן של גונצ'רוב, אובלמוב (1859) וה"אובלומוביות" הפכה בתרבות זו לשם דבר. גנסין השתמש במוטיב עוד קודם לכן, אך כאן הוא מרכזי ואף נושא תפקיד בהנעת העלילה.

בתחילת הסיפור נראה שהסיבה למסע היא דווקא הרצון להיחלץ מהמצב הכפייתי של שכיבה במיטה. בקייב, אוריאל מבטל זמנו ברביצה בחדרו בביתה של אירינה וואסיליובנה, פילגשו הגויה שעל חשבונה הוא חי, אחרי שיחות עם חברו המלומד דר' שלשלת ותוך כדי שיחה עם חברו חיים פזר, בן עיירתו, שאף דואג לו לכסף לנסיעה באונייה על הדנייפר להומל. בהומל הוא שוהה בבית ה"ליצנים" – שלושה אחים שנעדרים כעת מהבית, בו נמצאות כעת רק אמם שרה-רייזה ואחותם מרקה. שם הוא מבקש ממרקה ש'תראה לו מקום כלשהו לשכב'. לפי עקבות רגליו של האח החולה שואל, הוא מבצע סלטה מורטלה על הספה ורודף אחרי מרקה המבוהלת לגן, שם אפשרות מעשה האהבה ביניהם מסתיימת בלא כלום, כשהוא 'מוטל כקורת בית הבד'.

בבית ה"ליצנים" נזכר אוריאל בחברו יפים-זליג חצוצרה, רופא השיניים מצ. עיר מולדתו בעקבות קריאתה של שרה-רייזה למרקה: 'שאלי שם את זו ה"חטאת" המלוגה: חושב הוא לקום היום – או שמא הוא דוחה את הדבר למחר?' יפים זה, שכמוהו כאוריאל, מבלה בשכיבה עד הצהרים. הוא מעין שיקוף של אוריאל ורב הדמיון ביניהם; כמוהו גם יפים טוען ש'אינו מוצא לו שום אחיזה' ושיש לו 'איזו קוּבלנא שבנפש, שאפפוּה יסוּרים שאינם כדאים לה בהחלט, קוּבלנא כבוּשה מחמת מיאוס, כביכול, כלפּי אֵל ואדם גם יחד'. יפים חושב עצמו לאדם טוב, אך יחד עמו מוזכרת גם ליזה האקושרית (המיילדת), ידידתו המקריבה למענו את חייה ובולט הניגוד בין הצהרתו שהיא רק הצהרה לבין מסירותה האמיתית של ליזה. הוא נואם על 'הנפש הגדולה והנאצלה שלה' אך סופו שנוטש אותה ומביא אותה לידי משבר חמור. זהו ניגוד גרוטסקי בין מי שנחשב על ידי עצמו ואחרים לטוב ולרגיש, אך מפגין אטימות לזקוקים לעזרתו באמת, מה שנראה אחר-כך גם אצל אוריאל. כמו לאוריאל, יש לו התקפות דיכאון שבהן הוא 'נופל פתאום למשכב…' והוא מתנחם לפעמים באחת ה'ינטות' המתרפאות אצל, בדומה אולי לאוריאל בתחילת הסיפור שמתנחם בביתה של אירינה הגויה. יפים זה גם עומד של שחיתותו של אוריאל, אך אינו מוסרי מספיק כדי להתעכב על כך: בתגובה לאירוע בעיירה, שבו בעקבות פרישתו המוקדמת של אוריאל לישון, התפוגג האירוע, טוען באוזניו יפים: 'אוריאל, הרי אתה נחש. אלא שעכשיו איני פּנוי לזה…' כשהוא רומז לכוחו המשחית של אוריאל על בני העיירה, כשהוא מורה להם את הדרך למיטה: 'האחרים יהיו רוגנים בפיהם, ובלבם יהיו שמחים ויתפזרו גם הם איש אל מיטתו.'

ברכבת לצ. הוא מנמנם על הספסל ואחר-כך מתחזה ליישן כדי להתחמק משני מכרים: חיים צוואר ושלשלת הבכור, המייצגים דורות שונים של מציאות חברתית בעיירתו. כשהוא מגיע הביתה הוא פוגש את אמו במיטתה. להבדיל מאוריאל, השינה שלה ושכיבתה במיטה מביעים אושר, אך אוריאל רואה רק את הזקנה שקפצה עליה. כך הוא מגלה שהגעגועים לשוב למיטת האם, לא מובילים אל הילדות, אלא את הזקנה והמוות, אל ההכרה במוות הפנימי שלו.

למחרת שיבתו הוא פוגש את החובש קורני ליד הנהר ומחליט לבקר את בנו אנטיפ, ידיד נעוריו. הסיפור מתעכב ארוכות על השיט בסירה לכפר סמצי, בו חי אנטיפ, אך מקצר בדבר שהותו שם, למרות שמצוין ששהה בבית אנטיפ שמונה ימים. מכל בילוייו שם מתוארת רק שכיבתו במיטה בלילה ומחשבותיו על כרו וכסתו שלו החסרות לו. משם הוא ממשיך לחורש-מצל וחוזר לצ., שם מחכה לו מכתבה של ליזה האקושרית, הקוראת לו לבוא ולהצילה. אך כל שהוא יכול לעשות זה לאחוז בדופן המיטה ולצנוח על הכסא.

במצב זה מופיעה מילי ותובעת את אהבתו. תוך כדי השיחה הוא מבקש ממנה לשבת על הספה, כי הוא נלאה. גם בזיכרון מעשה האהבה הקודם שלו עם מילי בקייב, הוא נזכר שהיא אמרה כי 'לדידה, יכול הוא, שיהא שוכב לו באותה סוֹפה.' גם כשמסופר על הגשמה מלאה של מעשה האהבה, נראה שהדבר קרה כי ככל הנראה מילי אפשרה לו להישאר פסיבי. הוא מתנכר לווידוי האהבה של מילי ומעיד על עצמו ש'הוא אינו מרגיש בכלום. הרי הוא יושב לוֹ בפינת הסוֹפה, כשם שהיה יושב פה מתחילה – וחסל.' הסצנה מסתיימת בכך שאוריאל מניח את מילי בזהירות על הספה הרכה שישבה בה והוא עצמו יושב על דרגש קשה, בו הוא מוצא שלוה. הוא נשאר במיטה עד הערב, מעשן. כך מוצא אותו שואל'קה בנה החולה של שרה-רייזה. אוריאל שוב מפנה עורף לידיד סובל ומכסה ראשו בסדין כדי לא לשמוע אותו מתייפח.

מכאן הופך הסיפור לסיפור פנימי יותר ויותר והרמזים למציאות שבחוץ קלושים ומועטים. הפרק השישי מוקדש כמעט כולו להרהוריו הנמשכים לאורך שעות הבוקר כשהוא שוכב במיטה ומעשן. אלו מוקדשים בעיקר לנושא המנוחה והשלווה, בייחוד להבדל בין גילויים ספרותיים וביוגרפיים של מנוחה ושלווה של יוצרים גויים כמו הומרוס ושייקספיר, לבין גילוייה היהודים, הבאים לידי ביטוי בטקסט שאוריאל מכתיב לעצמו. בפרק השביעי והאחרון הוא מוטל בפינה של הספה הנושנה בחדרו של האב ומנהל דיאלוג עם כפילו היושב בכורסה ממול. בסיומו הוא מגלה בידו את גולת המטה השבור, בו ניסה בדמיונו להכות בראשו המנודה והנושר של הכפיל, רמז למחשבות ההתאבדות שלו. וכל שהוא יכול לעשות? 'פתאום גנח ונפל שוב אל פּינת הסוֹפה שחרקה תחתיו. שוב אָדמו פניו ורקוֹתיו תפחו וכאבוּ ושפתיו היו חרדוֹת, כאומרות לבכות, ושאפו לאויר. ההיה נרדם? לאו, השד משחת, אפשר היה נרדם? ומיד נשאר מוּטל חלש, כתינוֹק זה שנולד, ודבריו נסתתמו.' אז מגיעה אמו ומדבריה נרמז על ניסיון ההתאבדות של מילי, שהלכה לרחוץ בנהר עם אחותו לינה. בתגובה לאמו הדואגת לאחותו, הוא מבקש 'שתהא שלוָה…'

גיבורי גנסין חיים בהרגשה של הילכדות טרגית ברשת השוללת מהם את חירותם הפנימית. אך אוריאל לא תקוע בעיר שדה, כמו נפתלי ב'בינותיים'. הוא כבר ניסה את העיר הגדולה, גם בחוץ לארץ היה והוא חוזר לבית הוריו. בכל מקום שבו הוא עובר הוא מוזמן להישאר ומפרנסים אותו במזון ובאהבה. אבל בכל זאת, הסיפור מסתיים בהתוועדות לאותה 'דממה כבושה וצהוּבה, כאילו היא מפלסת לה בכבדוּת רבה נתיב, ומבזבזת את כוחותיה האחרונים בכדי, ואובדת יחידה ושלא לשם־מה באיזו בצוֹת טיט גדולות וצהובות, שסגָרוּה מאפסים.' בכל מקום שילך, הוא נושא עימו את ביצת הנפש הפרטית שלו בצורת געגועיו למיטה.

חוסר האונים של גיבורי גנסין מוצג לרוב כחוסר-אונים פנימי, שאינו קשור לתהפוכות היסטוריות בחיי העם היהודי, כמו למשל בסיפורים של י.ח. ברנר, חברו הקרוב ומעריצו של גנסין. אלא שבנובלה זו מתגלים רמזים להקשר הלאומי. הדבר מהדהד בתיאור של השכיבה עם הרגליים באוויר. תנוחה זו נושאת בחובה קונוטציות לפוגרומים, בשל התיאור המזעזע של הפוגרום בספרו של גוגל טאראס בולבה, בו הקוזקים לועגים ליהודים שרגליהם עטויות הנעליים והגרביים מפרכסות באוויר. מכיוון שחיבור זה היה חלק מתוכנית הלימודים בגימנסיה הרוסי, הבינו כל בני התקופה את הרמיזה למה שעמד במרכז ההתעניינות של החברה והעיתונות היהודית. לפיכך, הבריחה של אוריאל אפרת, אינה רק ממגע אישי, אלא גם מהתמודדות וממודעות למצב לאומי אקטואלי.

לקריאה נוספת:

חמוטל בר יוסף, מטפורות וסמלים ביצירותיו של א.נ. גנסין, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.