עץ הפקאן זוכר

בְּשַׁבָּת, בְּבֹקֶר קֵיצִי,
יָשַׁבְנוּ בֶּחָצֵר,
לְהִתְעוֹרֵר, לְהָצִיץ בְּעֵץ הַפֶּקָן.

אָכַלְנוּ בּוּרֶקָס,
בֵּיצָה וּמְלָפְפוֹן יָרֹק,
שָׁתִינוּ קָפֶה רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר.
הִפְעַלְנוּ אֶת הַוִּידֵאוֹ
מַבִּיטִים בְּעַצְמֵנוּ:
אַתָּה חִבַּקְתָּ אוֹתִי חָזָק.
אוֹר הַבֹּקֶר הַמָּלֵא
לֹא סִנְוֵר אֶת עֵינַי
כְּשֶׁנִּשַּׁקְתָּ אֶת שְׂפָתַי,
נָשַׁר עָלֶה מֵעֵץ הַפֶּקָן
הִגַּשְׁתָּ לִי אוֹתוֹ.
עַכְשָׁו הַשֻּׁלְחָן רֵיק,
סָגוּר.
הַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל,
עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ.

עֵץ הַפֶּקָן עָרֹם.

שירי הספר הצנוע הזה חבוקים בתוך עטיפה אדומה ונראה שאין זה אקראי, אלא משום להט פנימי של המשוררת שמאחלת לעצמה, כדברי אחד השירים לפחות, טעימה מן הנצח. כיוצרת בוגרת, מוכיחה גברת הלוי כי רעננותה שמורה עמה והיא מוסיפה לתהות ולהתפלא לפעמים על החיים ועל מה שזורם בם, אולי מתוך אותו תום ואותה רעננות נעורים שחבויים בה, מה שהביא אותי לרשום את הדברים האלה. פה ושם אכן מתקיימת התחושה כי מסתתרת בתוכה נערה צעירה תאֵווַת חיים. אפילו על העיר ירושלים, הידועה כעיר נצחית שכבר אמרו וכתבו עליה הכול היא כמו עומדת משתאה ושואלת את שאלותיה:

בְּאֵיזוֹ עִיר בְּעוֹלָם
יוֹצְאִים בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי
נְזִירִים, צַלְיָנִים,
יְהוּדִים וְתַיָּרִים,
דַּוְקָא מִבֵּית הַסֵּפֶר הַמּוּסְלְמִי
מִשַּׁעַר הָאֲרָיוֹת,
לְמַסַּע הַיִּסּוּרִים שֶׁל יֵשׁוּ הַיְּהוּדִי.
כְּשֶׁדָּתִיִים חִלּוֹנִיִים וִילָדִים
חוֹצִים אֶת הַסִּמְטָה
בְּדִיּוּק בְּשָׁעָה 3 אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
(מתוך "רק בירושלים")

מתוך: יוסף כהן אלרן, "רוצָה לטעום מהנצח", News1‏, 8.4.2013.

ש: …כבר הכותרת מרמזת על משהו אירוטי… בצירוף עץ תפוחים יש מעין אזכור לחטא הקדמון, להתפכחות האדם, ומצד שני הזאב מזכיר את הזאב המיתולוגי מסיפור האגדה 'כיפה אדומה' והוא מלמד על עיוורון על נפילה במלכודת. … את כותבת על יחסים בין המינים. יש בכתיבה מתח בין עולם הדמיון לעולם המציאות. לדוגמה, השיר 'מחכים לחלום'. האמת, השיר חידתי ומעניק לקורא חוויה אסתטית. הפיתוי הוא לא באכילת תפוח אלא באכילת עוגת גבינה עם אוכמניות. מקום הפיתוי הוא ספרייה. [באופן] משונה תהליך הפיתוי … מתחיל מסוס עץ ולא מנחש. את מוכנה להסביר קצת על עולם הסמלים שלך?

ת: לכל אחד יש את הסמל שלו בהתאם למה שלמד במיוחד בבית. …מה שלא למדת או חווית בבית לא הפנמת טוטלי. גם באם אנחנו אינטלקטואלים, פרופסורים, אנשי רוח, כשנוגעים בנו, בצפור הנפש שלנו, אנחנו חוזרים לאמא…. באשר לשאלתך על השימוש בחיות בשירתי, אני חושבת שלכל יצור חי בכל הצורות הביולוגיות יש את התכונות וצורות החיים המיוחדות לו. את החיות ביצירות שלי הפכתי להנפשה, למשל, לאנחנו…

מתוך: שוש ויג, "זמרתה של חניתה ה. הלוי", News1,‏ 3.11.2007.

הפעלת המריונטה אשר מושכת בהן המשוררת כדי להפיח חיות בדמויותיה 'הלא ממשיות' ו'הכן' ממשיות, הן הפעלה מהסוג שאם אינך מנוסה בהן, מוטב כי תרפה ותהיה 'פסיבי'. הכפפות במהלך זה חשובות במיוחד שכן בלעדן האצבעות עלולות למעוד, או לפספס. לפיכך, בשימת לב מרובה מניעה היוצרת את החוטים כאשר היא נוטלת את מלוא האחריות לדיבוב השוטף והזורם מפי הנפשות הפועלות שהיא מריצה על בימת קובץ השירים שלפנינו. וכך שולפת מהן המשוררת את האמיתות הכי ממצות הקיימות במנועי החיים – הממשיים, הדרמטיים והקצביים. והיא עושה זאת ללא כחל וסרק. ורק בובה אחת, סוררת ומרדנית עומדת הכן ומעיזה לומר (ע' 21): …"יוֹם שִׁישִּׁי,/הַשָּׁעָה שְׁתַּיִם בַּצָּהֳרַיִם"…//…"עָבַר שַׁבוּעַ./כְּלוּם לֹא קָרָה"…//…"רַק עוֹנוֹת הַשָּׁנָה,/יַחֲזִיקוּ יָדַיִם,/מֵאָבִיב עַד קַיִץ,/מִסְּתָיו עַד חֹרֶף/וְהָמִּלְחָמָה,/בֵּין הַגּוּף לַנְּשָׁמָה"… 'השבלוניות' מול הרוח הדומיננטית השואפת לשינויים מאוזכרת גם בשיר (ע' 20): …"אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַיָּם/רוֹאָה אֶת כָּל הָעוֹלָם- מַיִם!// קוֹל דִּמְמָתָם מַחֲרִישׁ אָזְנַי,/תְּנוּעָתָם מְסַחְרֶרֶת רֹאשִׁי"… מהפתיח, המעביר את התחושות הרוחשות בין 'מונולוג' 'לדיאלוג' – נדרשת היערכות מיוחדת אשר תוביל בבטחה את הדמויות שבקובץ ממלכודת 'האיסורים' לפריצת הדרך החוצה 'כדי לחיות את הרגע' אשר ללא ספק, אף היא לעיתים חסרת משמעות (ע' 28): …"רְאִי, אַתְּ עִם הַצַּמָּה/עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ זוּג מִשָּׁמַיִם/צְמוּדִים כָּךְ פָּשׁוּט/יָד בְּיָד. הָיָה קָשֶׁה כָּל כָּךְ/עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לַעֲמֹד יַחְדָּיו"… והרי 'מהזוגיות', צומחת ההתרחשות (ע' 34): …"הָפַכְתִּי בֵּיצָה בְּתוֹךְ בִּצָּה,/ הַמִתְגַּלְגֶּלֶת עַל עוֹר תֹּף,/מְזַנֶּקֶת,/ רוֹקֶדֶת,/מִתְהַפֶּכֶת./עַל רֹאשָׁהּ,/שְׁלֵמָה"…// …"זָחַלְּתִּי מִתּוֹךְ הַבִּצָּה,/רֵיקָה"…

מתוך: אדלינה קליין, "זחלתי מתוך הביצה ריקה: על עץ תפוחים וזאב / ה. חניתה הלוי", אימגו, 24.12.2008.