בסוף המאה ה-19 החסידות נשללה לא רק על ידי הליטאים, הם "המתנגדים", הזרם שממנו וכנגדו יצאה החסידות, אלא גם על-ידי היהודים החדשים, השכבה של היהודים המשכילים שרכשו השכלה כללית והתקרבו אל תרבות העולם, שראו בחסידות גרסה עממית ופרימיטיבית במיוחד של היהדות. שכן החסידות דגלה בעבודת השם במעשים ולו הפשוטים ביותר ולא ברכישת השכלה בישיבות.

פרץ, עם זאת, למרות היותו "משכיל", כמו חוזר בתשובה ובמקום להביע ביקורת על אותה צורת חיים פרימיטיבית, שהמשכילים הסתייגו ממנה, מוצא את הקווים הראויים להערצה בתנועה החסידית, ומבקר דווקא את העולם ההלכתי. כך למשל בסיפור בין שני הרים, הצדיק מביאלא הוא המנהיג האנושי והרגיש ואילו הגאון מבריסק הוא איש נוקשה וקר.

הסיפור אם לא למעלה מזה, המבוסס כנראה על דמותו של ר' משה לייב מסאסוב (1745-1809), שהיה למדן נחשב, אך עסק גם במעשי צדקה בסתר, מספר על הרבי מנמירוב שהיה נעלם בימי אמירת סליחות ולמרות שהשכים קום לא הגיע לבית הכנסת. חסידיו ומשפחתו חשבו שהוא "עולה לשמיים" כדי לבקש רחמים על עם ישראל. יהודי ליטאי, מתנגד, שהגיע למקום ושמע זאת, נמלא צחוק. הוא מחליט לעקוב אחר הצדיק ומגלה שכל יום בבוקר, הצדיק מתחפש לגוי ומביא לאישה חולנית עצים להסקה. ובעת הסקת התנור אומר את הסליחות. הליטווא"ק משנה את יחסו לחסידות ואף מבקר את הצדיק פעמיים בשנה. כאשר הוא שומע שאומרים שבימי הסליחות, עולה הצדיק לשמיים, הוא אומר "מי יודע אם לא למעלה מזה!"

המשכילים היהודים הרגישו לרוב קרבה ליהודים המתנגדים מכיוון ששני הזרמים ראו עצמם כרציונליסטים, כאנשי מילים. כך בסיפור הליטווא"ק לומד מסכת אותה הוא יודע בע"פ כל הלילה כשהוא נמצא מתחת למיטתו של הצדיק, הישן שנת ישרים. בעולם שבו הסליחה והכפרה עוברים דרך המילים, ישאל בן עולם זה היכן נמצא הרבי בזמן הסליחות. אך הצדיק, מחליף מילים במעשים. אצלו הסליחה לא עוברת מלמטה למעלה (בכיוון אנכי) כדרך המילים אלא בין אדם לחברו (בכיוון אופקי). זוהי מהפכה תפיסתית גדולה שגורסת שמעשה החסד הוא הסליחה האמיתית – שהאנושיות גוברת על כל המילים כולן.

לסיפור המפורסם גלגולו של ניגון גוון מיסטי עוד יותר. גיבורו אינו אדם אלא ניגון, שנלקח והוסב מייעודו המקורי והתגלגל בדרך לא דרך עד שבוצע התיקון הנדרש. כך ניגון ה'מזל טוב' מברדיצ'ב, ששימש לאיסוף תרומות להכנסת כלה, אומץ על ידי הכליזמר מהעיירה מחנובקה והוסב לניגון 'אל מלא רחמים' שנוגן בחתונה לזכר אביה של הכלה. אורחים שהגיעו מקייב שרקו בבוז לנעימת האבל שנוגנה להם במקום מוזיקת ריקודים שמחה, אך עדיין זכר אותה האורח המפריע וכך התגלגל הניגון לתיאטרון בוורשה. משם מתגלגל על ידי יתומה ענייה לעיירת הגבול ראדזיוויל ומפריע את לימודו של למדן, שאחרי שהוא מסלק את היתומה השרה מתחת לחלונו, אינו יכול להתרכז יותר בלימוד למרות כל מאמציו. הלמדן שאינו מתנגד ואינו חסיד מגיע בסופו של דבר לר' דוד'ל מטלנא השוהה בעיירה ומבקש את עזרתו. זה מטיל עליו מצוות תיקון: לסדר הכנסת כלה ליתומה הענייה. אותה יתומה כך מתברר היא הבת של הכלה בחתונה במחנובקה, שנגנבה כאשר הוריה יצאו לתיאטרון בקייב.

הלמדן, החווה התעלות רוחנית תוך כדי שירת הניגון, היחידי שהוא מכיר, כי לא איש זמר הוא, הוא דוגמה אחת מני רבות לגישתו של פרץ המדגיש את החוויה הדתית של החסידות שמגיעה ממעמקי הנפש ולא מנאמנות עיוורת לצדיק שעל חצרו הוא נמנה.

בתחילת דרכו, הסתייג פרץ מהכתיבה ביידיש וכתב בעיקר בפולנית ובעברית. כמו משכילים אחרים בני דורו הוא ראה ביידיש אמצעי זמני לשיפור השכלת היהודים עד שילמדו את שפת המדינה. עם זאת, בעקבות הפוגרומים של שנות השמונים של המאה ה-19, ובכללם "סופות שבנגב", חל מפנה בגישתו וניכרת זיקה מחודשת לחיי היהודים, למסורתם וללשונם – היידיש, כמו גם התעניינות בתנועת החסידות ובסיפוריה, שם מצא הד הן לרעיונותיו החברתיים-סוציאליסטיים והן לתפיסתו הרומנטית. אחרי הפסקת כתיבה של עשר שנים, שב פרץ לכתוב בעיקר ביידיש תוך שהוא טוען שאם יש שפה שיש לה 3 מיליון דוברים, יש ליצור לה ספרות יפה.

רוב סיפורי המחזור נכתבו ופורסמו תחילה באידיש, תחת הכותרת 'חסידיש' (ווארשא : אינטערנאציאנאלע ביבליאטעק, 1908) ורק אחר-כך התקין פרץ גרסה עברית לסיפוריו (שיצאה לאור לאחר מותו: ניו יארק : קדימה, 1918).

* * *

הסיפורים בקובץ לפי סדרם: 1. שהשׂמחה במעונו; 2. בין שני הרים; 3. גלגוּלוֹ של נגוּן; 4. שׂיחת חסידים 5. אם לא למעלה מזה; 6. משנת חסידים; 7. כָּרֵת 8. נסים ונפלאות 9. כיצד מתגלין; 10. העופות והגוילים; 11-15. מספּוּרי יוחנן המלמד: א. מאן דיהיב חיי יהיב מזוני; ב. פוחת והולך; ג. קללת שכיב-מרע; ד. רוחות מספרות; ה. העונש; 16. מעשה בר' יוחנן הגבאי; 17. מקטרתו של הרבי; 18. הגבור שמעיה; 19. המקובלים; 20. חורבן בית צדיק – דרמה בארבע מערכות.

ניתן להוריד את המחזה חורבן בית צדיק כספר נפרד.

עמית מאוטנר מדבר על הספר בערב ההשקה באשדוד:

המיוחד בכתיבתה של גליה, הוא שהיא שומרת על איזה תום ראשיתי בכתיבתה, שהיא מאפשרת לאי-היגיון להפוך לעובדות מוחלטות. היא לא חשה למַשְׁמֵעַ באופן לוגי את השתלשלות האירועים. כך למשל, לא מוסבר עד תום מדוע מתרצה אופק בסיפור למשתמט להקים את העסק. גליה מאפשרת לדמיונה להשתולל בהשתעשעות, להגזים ולהפריז, לבצע קרקס התרחשויות באוויר, להתבטא בבוטות, לקבוע בלי-רחם גורל של דמויות, ורצוי אצלה הסיום הפאנצ'י, התקרית הבלתי צפויה.

אבל אין בכל השיגיונות הללו הַמְרָאָה רחפנית בחלל ושיוט חסר כוח-כבידה אל מחוץ לכדור הארץ. הסיטואציות שבסיפורים הן ארציות בהחלט, נטועות באנושי שעל האדמה, מתבוססות אף בבוץ, בקשיי החיים. גליה מייצרת דמויות מטורפות ומוטרפות, שהן גם נרפות ותמימות, מכמירות לב ומעוררות חמלה. הסיטואציות שבהן מצויות הדמויות מעובדות בזום אין, כמו במפת google earth, ומתפקסות קרוב למחוזות פרטיים של חיי הקורא: שיזדהה הלה עם רגעים מוכרים לו, שכבר היה בהם או שגופו זוכר כי הם אפשריים להיתכן.

הטקסט לא מאפשר לקורא להתנתק כבלון הליום לאוויר הפרוע, אלא מחבר אותו להיותו ילד האוחז בבלון, החי בלונה-פארק הסואן של מדינת ישראל, במציאות הפוליטית המוכרת, בסביבה הבלתי נמנעת. יש לי אף הרגשה כי ייתכן שבאמצעות הכתיבה, ובאמצעות ההומור שבכתיבתה, מצליחה הסופרת, ויחד עמה גם הקוראים, להתמודד עם מעגלי המציאות המתערגלים סביבנו.

הסיפור למשתמט, שאותו הזכרתי, מספר על אופק ואושרת, זוג צעירים שחלו בצבא בשיגעון כרוני, שאינם יכולים לחזור לשפיות מלאה בחייהם, והם מקימים עסק המסייע לבגירים להשתמט מגיוס לצה"ל. אבל מבעד למצחיק, כמו במשפט "כיוון שהדירה קטנה, גם אני מעמיס את העציצים על ההורים. יום אחד הם רבו… אחרי הצעקות הם פשוט התחילו לזרוק עציצים אחד על השני. ככה התפנה מקום נוסף לעציצים חדשים, שכמובן לא חסרים"; מבעד ל"עשרה חרקים שחיים בצפיפות בצנצנת, שאושרת מוציאה כדי שהלקוח שלה יגיד לצבא שהוא עושה להם טירונות, שהוא מחנך אותם להיות חיילים טובים ונאמנים למולדת"; מבעד למופרז, כמו למשל כשהלקוח מסביר ש"אני מחסנאי ראשי בצבא ובעל חנות פרחים באזרחות. כשאני סוגר את החנות עקב מילואים, כל הנשים היפות בחולון לא מקבלות פרחים. ימי המילואים שלי פשוט הורסים את הרומנטיקה בעיר"; מבעד לתפנית הקומית כשהשוטרים הבאים לעצור את הזוג, מפתיעים לפתע ואומרים: "גם אנחנו רוצים להשתחרר מהמשטרה. אולי תלמדו אותנו איך?" מבעד לכל אלה, כמו מכה מתחת לחגורה הנשמטת ממכנסי ליצן בקרקס, עולה סוגיה ישראלית אקוטית הקשורה לגיוס לצה"ל. "בסוף, אם המשרד שלכם יצליח, לא יהיה צבא והערבים ינצחו", אומר לקוח אחד, ואופק מחזיר לו, בזמן שאושרת מפוצצת לעצמה חצ'קון: "אם גם אנחנו וגם הם נשתמט, יהיה שלום".

גם רגעים אנושיים, אישיים, מצליחים לחדור, לרגש את הקורא. כמו התמימות מעוררת החמלה של אופק ואושרת כאשר לקוח לא משלם להם, כאשר הם מבינים שהם צריכים לגבות תשלום מראש מעתה ואילך. או ברגע האינטימי שנוצר בין השניים: "בתחנת האוטובוס הוא [אופק] התוודה, שהוא מאוהב בה [באושרת]. זה לא שהיא לא יודעת, כבר דובר על כך. אופק הציע שתעזוב את בית אימהּ ותעבור לגור איתו. היא הסבירה תוך-כדי התפתלות, שלא לפגוע, שלא קיימת ביניהם משיכה, שהיא מסוגלת מקסימום לחבק אותו. הוא נעלב והשיב, שגם היא לא יפיפיית השנה, אפילו לא יפיפיית החודש. הם נתנו לאוטובוס שאמור לאסוף אותם לחלוף, ודיברו באמת."

בסיפור מזל טוב!, אישה שחיה בזוגיות טובה וטריוויאלית, שעובדת בהייטק משמים, עושה טובה לחבר בתול מהעבודה וביום הולדתו ה-42 שוכבת איתו, "נותנת" מתנה. בלב ליבה של סיטואציה קומית זו, מצוי סיפור המזמן בירור באשר לגבולות הזוגיות. מה דרוש לזוגיות תקינה? מה חשוב יותר בקשר הזוגי: העמקה מנטאלית או סיפוק גופני? והכאן-והעכשיו העולים מהסיפור ניכרים בכל רגע ורגע. "נמאסו עליה [על דרור, חברה של גיבורת הסיפור מזל טוב!] כל השמאלנים, שרק מדברים גבוהה-גבוהה על כמה שצריך לעזור לפליטים, אבל לא מכירים אפילו פליט אחד באופן אישי". גם הנסיעה למתקן הכליאה "חולות", לבקר את פראנק מוזכרת. ומצב הפליטים. והאינטרסים של הפוליטיקאים.

הסיפור אסטרונאוטית כחול לבן הוא סיפור מופרז על אודות אסטרונאוטית ובעלה עלי מוחמד, המאיישים עם שני אסטרונאוטים נוספים את מפקדת נאס"א ומגלים כוכב ממשי-לכאורה בשם "טוכעס-לנד". המשפטים שזורקת הגיבורה לאוויר, כמו למשל, "בעלי הוא האסטרונאוט הראשון ממוצא פרסי, ואני האסטרונאוטית הישראלית הראשונה ממוצא אישה", יכולים להיכנס למשבצת הקומית. אלא שהסיפור הוא, למעשה, סיפור רציני הבוחן את הקונפליקט שבין גזענות, הדרה, התבצרות לאומנית ותקיפת האויב – לבין פציפיזם, הכלת הבריות וקבלת האחר, בין אם האחר הוא אישה, הומו או נטע זר מאיזו פלנטה. סיפור שנדמה שהוא אפילו משל, כי "טוכעס-לנד" זה כאן!

הייחודי ברואים לו לכדור-הארץ, ובכלל ביצירתה של גליה אבן-חן, הוא קו-התפר הדיפוזי, הנזיל, שבין המציאות לבין הדמיון. הללו אינם מחוזות משמעות קונפליקטואליים אלא כור היתוך. הם אינם נלחמים זה בזה, כי אם מולחמים אלה באלה. כך כיבוש היצר למול-ויחד עם הנועזות הפרועה. השמירה על האיפוק הפוריטני והנאמנות הזוגית הארוכה למול-ויחד עם הסטוץ הסקסואלי החפוז. החיים הנורמטיביים, שלרוב מתגלמים במסגרת המשפחתית, למול-ויחד עם הטירוף, הנמצא מחוץ לבית, אם בשוטטות ואם בעבודה, וראו את הזיגזוג בסיפור מזל טוב! שבו מופיעים לסירוגין פרקי "עם המשפחה" ופרקי "בעבודה". בהתאמה, גם המבע הספרותי הוא הכלאה בין עולם של משפטי-חיווי "קרים" לבין העולם הקרוץ מחומרי השיגעון וההומור.