נפתלי ברגר חי ועובד כבר שמונה חודשים בבית משפחת חשקיס באחת העיירות המעורבות הפרובינציאליות במזרח אירופה, עיירה שחלק מנופיה הם המסגדים (=כנסיות). הוא בן 22 ומשמש כמורה פרטי, המלמד את שני ילדי המשפחה הצעירים, ילד שמזוהה רק כ'ילד חיוור' או כ'ילד רופס' וילדה – ורה. שגרת היומיום מכבידה וחונקת אותו ואף חדרו נראה לו צהוב, מזוהם וכבוש. הוא מתעב את פרק ההיסטוריה היומי אותו הוא צריך ללמד, "פרק הספּחת, הזוחל תמיד בעצלתיים, כחיים בלי תכלית, ומטיל את הנפש אל תוך זוהמת שממה נרפסה". בעוד הילד קורא באוזניו הוא בוחן את העיירה דרך החלון והכול נראה לו מזוהם, מאובק, שומם, מלא רפש, צחנה וגסות. "והיה מתחיל פתאום מאשים את עצמו במרירות וחושב בארס-גָרוּי, כי הוא נולד ברפש וברפש הוא חי תמיד וברפש גם ימוּת, רוח היא באדם וארורה. יש אנשים-חרגוֹלים."

פעם היו לו חלומות גדולים: "בשכבר הימים היה חושב, לפרקים, משום מה, כי יש לו איזו שיכוּת לדברים שבסִפרות. היה כותב, מוחק – הדבר אינו חשוב, מילא. אחר-כך נוכח ברור, כי אין לו אפילו ניצוץ כל-שהוא של כשרון לדבר, חה-חה. נ-נוּ." משנאלץ לשוב לעיירה מן העיר הגדולה, בה שהה בעבר, הוא מתייסר על כך שכנראה לעולם לא יגשים את חלומותיו: "וחיים חלם חדשים וצעירים שיש בהם דווקא כדי סיפּוקה של נפש. כי מה – האומנם לא די? או אולי אינו כדאי? באים בני אדם נוטלים את החיים ועושים אותם ויתוּרים ויתוּרים כבר בשחר אביבם – ובשֶׁלמה?"

בעיירה הפרובינציאלית בה נאלץ לחיות, הוא מתחבר לאחד דוד רטנר, שאף הוא שב לא מזמן מהעיר הגדולה, מדינת-הים. נפתלי חזר מהעיר לפני שנתיים כבר והוא מכיר את דויד משם. כעת הוא מתלהב מסיפוריו על העיר הגדולה, למרות שכששהה שם "היתה עליו שם כל שעה ושעה יתירה למעמסה רובצת".

רטנר זה מתגלה לנו כבעל נטיות התאבדויות ופותח בשביתת רעב כדרך אל המוות. אמנם, הוא חדל בשלב מסוים משביתתו זו, אבל סופו שנמצא מת בחדרו. הוא ונפתלי מחזרים שניהם אחרי עלמה בשם מינה, ונראה שהיא מעדיפה את רטנר. כאשר נפתלי מתאונן בפני רטנר ושוטח בפניו את תסכוליו, רטנר מתרה בו לשאת אישה. רטנר, האני האחר של נפתלי, בעצם מגלם שתי אופציות להתמודדות עם השממון: כניעה לו – נישואין ובניית משפחה או בריחה טוטלית – התאבדות. לאחר מותו של רטנר מנסה נפתלי להתקרב אל מינה האבלה אף היא על רטנר ולמרות רגעים אינטימיים שהם חווים, הוא אינו מסוגל להביא את עצמו לידי מעשה ומתחמק.

בעקבות מותו של רטנר, אנו למדים שבית אביו של נפתלי נמצא אף הוא בעיירה זו. נפתלי פונה ושב לבית אביו, אולי בניסיון לחזור לעולם הילדות וליהנות מחסותם המגנה של הוריו. אלא שגם שם לא יודעים איך להגיע אל הצעיר המתוסכל.

הוא מתכנן לעבור לאודיסה, למרות שברור שרוב הסיכויים שלא יעבור ואף אם יעבור, לא יסייע הדבר להפיג את רגשות התלישות וחוסר התכלית שהוא חש. כאשר הוא מספר על תוכניתו למכר בסוף הסיפור, הוא נתקל בתשובה סתמית: גם אחיה של אשתו של אותו מכר עומד לקבל רישיון לעסוק ברפואת שיניים. האם כל הסיפור שקראנו עד כה כולו שקול לרכילות סתמית כמו זו?

נובלה זו של גנסין, חשובה משלוש בחינות: מבחינת העיצוב הפסיכולוגי ספרותי של הדמויות והסיטואציה, מבחינת סיפור קורותיו של אותו דור תלוש ואבוד, שלא מוצא תוחלת ראויה ומסרב להשלים עם הבינוניות, עם השיממון ועם העקרות ומבחינת השפה, הן כאחד החיבורים הראשונים שנכתבו בשפה המתחדשת והן במישור אוניברסאלי – במניפולציות השפתיות המבוצעות לצורך שני הראשונים.

גנסין כותב בשפה עשירה מאוד, שמשובצות בה מילים רבות בארמית, שהיו שגורות באותן ימים בקרב רוב היהודים הגברים, שאף אם אמצו את ההשכלה הכללית, לרוב היתה להם גם השכלה תורנית. מכיוון שהכתיבה בעברית בשנים אלו היתה חלוצית, גנסין משתמש לעתים במילים ובביטויים כמו גם בצורות תחביריות שלא התקבלו מאוחר יותר בשפה העברית. לכן, קורא בן ימינו יתקשה אולי בתחילה להתחבר לכתוב. אך המתעקשים יוכלו להתבשם ממרבץ עשיר של פניני ספרות תקדימיים ומעוררי השראה. כמו למשל מה שנדמה אולי לקורא מודרני כמשחק מילים על כ-תם בשל שימוש במילים הארמיות הכא והתם (כאן ושם): "אותו בוקר דווקא התחילו השמַים מיטהרים ואלוּמות אורה טהורות היו משתחררות מהכא ומהתם והיו נוצצות בבצה, ובגגות הפזורים התחילו מבהירים כתמים יבשים."

שם הנובלה, בינותיים, מרמז לא רק על המצב בו נמצא נפתלי כעת, אלא גם על מצבו בעתיד. למען האמת, זהו מצבו של כל הדור שלו, שעזב את העולם התורני הישן והעולם החדש, הציוני, עוד לא לגמרי קיים. ועליו להתקיים בינותיים.

נדמה שרוב הסיפור שרוי הגיבור, אוריאל אפרת במצב של רביצה תוך עישון סיגריות, או שינה. המיטה, הספה, הכורסא, הכרים והכסתות מצד אחד והפפירוסות (סיגריות) מצד שני, הם הגיבורים של סיפור זה לא פחות מהגיבור הראשי האנושי שלו.

סיפור מסע לפנינו. זהו סיפור מסע פיזי מקייב, בה שוהה הגיבור בתחילת הנובלה לעיירת הולדתו צ. זהו סיפור מסע נפשי, שהחל כבר קודם, אך הגיע כנראה לסיומו במסקנה עגומה. אך יותר מכך זהו מסע בין מיטות. הצגתו של הגיבור במצבים שונים של שכיבה ורביצה כשברקע מתחלפים המקומות ודמויות המשנה, מאפשרת לבחון את הגיבור כנגד סביבות שונות מבחינה חברתית ותרבותית. השימוש בדמות הרובצת במיטה, עם זאת, אינו ייחודי לגנסין והוא רווח בספרות הריאליסטית בכלל והרוסית בפרט: רסקולניקוב בחטא ועונשו של דוסטוייבסקי וסטינה מאנה קרנינה של טולסטוי, הן דמויות כאלו. מעבר לכך, הנטייה לבטלנות תוארה ברומן של גונצ'רוב, אובלמוב (1859) וה"אובלומוביות" הפכה בתרבות זו לשם דבר. גנסין השתמש במוטיב עוד קודם לכן, אך כאן הוא מרכזי ואף נושא תפקיד בהנעת העלילה.

בתחילת הסיפור נראה שהסיבה למסע היא דווקא הרצון להיחלץ מהמצב הכפייתי של שכיבה במיטה. בקייב, אוריאל מבטל זמנו ברביצה בחדרו בביתה של אירינה וואסיליובנה, פילגשו הגויה שעל חשבונה הוא חי, אחרי שיחות עם חברו המלומד דר' שלשלת ותוך כדי שיחה עם חברו חיים פזר, בן עיירתו, שאף דואג לו לכסף לנסיעה באונייה על הדנייפר להומל. בהומל הוא שוהה בבית ה"ליצנים" – שלושה אחים שנעדרים כעת מהבית, בו נמצאות כעת רק אמם שרה-רייזה ואחותם מרקה. שם הוא מבקש ממרקה ש'תראה לו מקום כלשהו לשכב'. לפי עקבות רגליו של האח החולה שואל, הוא מבצע סלטה מורטלה על הספה ורודף אחרי מרקה המבוהלת לגן, שם אפשרות מעשה האהבה ביניהם מסתיימת בלא כלום, כשהוא 'מוטל כקורת בית הבד'.

בבית ה"ליצנים" נזכר אוריאל בחברו יפים-זליג חצוצרה, רופא השיניים מצ. עיר מולדתו בעקבות קריאתה של שרה-רייזה למרקה: 'שאלי שם את זו ה"חטאת" המלוגה: חושב הוא לקום היום – או שמא הוא דוחה את הדבר למחר?' יפים זה, שכמוהו כאוריאל, מבלה בשכיבה עד הצהרים. הוא מעין שיקוף של אוריאל ורב הדמיון ביניהם; כמוהו גם יפים טוען ש'אינו מוצא לו שום אחיזה' ושיש לו 'איזו קוּבלנא שבנפש, שאפפוּה יסוּרים שאינם כדאים לה בהחלט, קוּבלנא כבוּשה מחמת מיאוס, כביכול, כלפּי אֵל ואדם גם יחד'. יפים חושב עצמו לאדם טוב, אך יחד עמו מוזכרת גם ליזה האקושרית (המיילדת), ידידתו המקריבה למענו את חייה ובולט הניגוד בין הצהרתו שהיא רק הצהרה לבין מסירותה האמיתית של ליזה. הוא נואם על 'הנפש הגדולה והנאצלה שלה' אך סופו שנוטש אותה ומביא אותה לידי משבר חמור. זהו ניגוד גרוטסקי בין מי שנחשב על ידי עצמו ואחרים לטוב ולרגיש, אך מפגין אטימות לזקוקים לעזרתו באמת, מה שנראה אחר-כך גם אצל אוריאל. כמו לאוריאל, יש לו התקפות דיכאון שבהן הוא 'נופל פתאום למשכב…' והוא מתנחם לפעמים באחת ה'ינטות' המתרפאות אצל, בדומה אולי לאוריאל בתחילת הסיפור שמתנחם בביתה של אירינה הגויה. יפים זה גם עומד של שחיתותו של אוריאל, אך אינו מוסרי מספיק כדי להתעכב על כך: בתגובה לאירוע בעיירה, שבו בעקבות פרישתו המוקדמת של אוריאל לישון, התפוגג האירוע, טוען באוזניו יפים: 'אוריאל, הרי אתה נחש. אלא שעכשיו איני פּנוי לזה…' כשהוא רומז לכוחו המשחית של אוריאל על בני העיירה, כשהוא מורה להם את הדרך למיטה: 'האחרים יהיו רוגנים בפיהם, ובלבם יהיו שמחים ויתפזרו גם הם איש אל מיטתו.'

ברכבת לצ. הוא מנמנם על הספסל ואחר-כך מתחזה ליישן כדי להתחמק משני מכרים: חיים צוואר ושלשלת הבכור, המייצגים דורות שונים של מציאות חברתית בעיירתו. כשהוא מגיע הביתה הוא פוגש את אמו במיטתה. להבדיל מאוריאל, השינה שלה ושכיבתה במיטה מביעים אושר, אך אוריאל רואה רק את הזקנה שקפצה עליה. כך הוא מגלה שהגעגועים לשוב למיטת האם, לא מובילים אל הילדות, אלא את הזקנה והמוות, אל ההכרה במוות הפנימי שלו.

למחרת שיבתו הוא פוגש את החובש קורני ליד הנהר ומחליט לבקר את בנו אנטיפ, ידיד נעוריו. הסיפור מתעכב ארוכות על השיט בסירה לכפר סמצי, בו חי אנטיפ, אך מקצר בדבר שהותו שם, למרות שמצוין ששהה בבית אנטיפ שמונה ימים. מכל בילוייו שם מתוארת רק שכיבתו במיטה בלילה ומחשבותיו על כרו וכסתו שלו החסרות לו. משם הוא ממשיך לחורש-מצל וחוזר לצ., שם מחכה לו מכתבה של ליזה האקושרית, הקוראת לו לבוא ולהצילה. אך כל שהוא יכול לעשות זה לאחוז בדופן המיטה ולצנוח על הכסא.

במצב זה מופיעה מילי ותובעת את אהבתו. תוך כדי השיחה הוא מבקש ממנה לשבת על הספה, כי הוא נלאה. גם בזיכרון מעשה האהבה הקודם שלו עם מילי בקייב, הוא נזכר שהיא אמרה כי 'לדידה, יכול הוא, שיהא שוכב לו באותה סוֹפה.' גם כשמסופר על הגשמה מלאה של מעשה האהבה, נראה שהדבר קרה כי ככל הנראה מילי אפשרה לו להישאר פסיבי. הוא מתנכר לווידוי האהבה של מילי ומעיד על עצמו ש'הוא אינו מרגיש בכלום. הרי הוא יושב לוֹ בפינת הסוֹפה, כשם שהיה יושב פה מתחילה – וחסל.' הסצנה מסתיימת בכך שאוריאל מניח את מילי בזהירות על הספה הרכה שישבה בה והוא עצמו יושב על דרגש קשה, בו הוא מוצא שלוה. הוא נשאר במיטה עד הערב, מעשן. כך מוצא אותו שואל'קה בנה החולה של שרה-רייזה. אוריאל שוב מפנה עורף לידיד סובל ומכסה ראשו בסדין כדי לא לשמוע אותו מתייפח.

מכאן הופך הסיפור לסיפור פנימי יותר ויותר והרמזים למציאות שבחוץ קלושים ומועטים. הפרק השישי מוקדש כמעט כולו להרהוריו הנמשכים לאורך שעות הבוקר כשהוא שוכב במיטה ומעשן. אלו מוקדשים בעיקר לנושא המנוחה והשלווה, בייחוד להבדל בין גילויים ספרותיים וביוגרפיים של מנוחה ושלווה של יוצרים גויים כמו הומרוס ושייקספיר, לבין גילוייה היהודים, הבאים לידי ביטוי בטקסט שאוריאל מכתיב לעצמו. בפרק השביעי והאחרון הוא מוטל בפינה של הספה הנושנה בחדרו של האב ומנהל דיאלוג עם כפילו היושב בכורסה ממול. בסיומו הוא מגלה בידו את גולת המטה השבור, בו ניסה בדמיונו להכות בראשו המנודה והנושר של הכפיל, רמז למחשבות ההתאבדות שלו. וכל שהוא יכול לעשות? 'פתאום גנח ונפל שוב אל פּינת הסוֹפה שחרקה תחתיו. שוב אָדמו פניו ורקוֹתיו תפחו וכאבוּ ושפתיו היו חרדוֹת, כאומרות לבכות, ושאפו לאויר. ההיה נרדם? לאו, השד משחת, אפשר היה נרדם? ומיד נשאר מוּטל חלש, כתינוֹק זה שנולד, ודבריו נסתתמו.' אז מגיעה אמו ומדבריה נרמז על ניסיון ההתאבדות של מילי, שהלכה לרחוץ בנהר עם אחותו לינה. בתגובה לאמו הדואגת לאחותו, הוא מבקש 'שתהא שלוָה…'

גיבורי גנסין חיים בהרגשה של הילכדות טרגית ברשת השוללת מהם את חירותם הפנימית. אך אוריאל לא תקוע בעיר שדה, כמו נפתלי ב'בינותיים'. הוא כבר ניסה את העיר הגדולה, גם בחוץ לארץ היה והוא חוזר לבית הוריו. בכל מקום שבו הוא עובר הוא מוזמן להישאר ומפרנסים אותו במזון ובאהבה. אבל בכל זאת, הסיפור מסתיים בהתוועדות לאותה 'דממה כבושה וצהוּבה, כאילו היא מפלסת לה בכבדוּת רבה נתיב, ומבזבזת את כוחותיה האחרונים בכדי, ואובדת יחידה ושלא לשם־מה באיזו בצוֹת טיט גדולות וצהובות, שסגָרוּה מאפסים.' בכל מקום שילך, הוא נושא עימו את ביצת הנפש הפרטית שלו בצורת געגועיו למיטה.

חוסר האונים של גיבורי גנסין מוצג לרוב כחוסר-אונים פנימי, שאינו קשור לתהפוכות היסטוריות בחיי העם היהודי, כמו למשל בסיפורים של י.ח. ברנר, חברו הקרוב ומעריצו של גנסין. אלא שבנובלה זו מתגלים רמזים להקשר הלאומי. הדבר מהדהד בתיאור של השכיבה עם הרגליים באוויר. תנוחה זו נושאת בחובה קונוטציות לפוגרומים, בשל התיאור המזעזע של הפוגרום בספרו של גוגל טאראס בולבה, בו הקוזקים לועגים ליהודים שרגליהם עטויות הנעליים והגרביים מפרכסות באוויר. מכיוון שחיבור זה היה חלק מתוכנית הלימודים בגימנסיה הרוסי, הבינו כל בני התקופה את הרמיזה למה שעמד במרכז ההתעניינות של החברה והעיתונות היהודית. לפיכך, הבריחה של אוריאל אפרת, אינה רק ממגע אישי, אלא גם מהתמודדות וממודעות למצב לאומי אקטואלי.

לקריאה נוספת:

חמוטל בר יוסף, מטפורות וסמלים ביצירותיו של א.נ. גנסין, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.

מסביב לנקודה מספר את סיפורו של יעקב אברמסון, מורה חדור אידיאלים, הנושא בלבו תקוות גדולות לעשייה תרבותית-לאומית ולאושר אישי. הרומן נפתח כאשר הוא עוזב את העיר הקטנה צוער ונפרד בתחנת הרכבת מתלמידו שלמה פרנקל. זוהי בעצם תחילת הסוף. ההתחלה היתה מבטיחה. בעבר הוא הגיע לעיר הקטנה כשקיבל משרת הוראה מכניסה, אלא שהוא לא האריך לשהות שם, כי במקום ללמד את תלמידיו את מה שציפו ממנו הוריהם, כלומר קריאה עברית, חומש ומעט לימודים כלליים פורמליים, הוא חינך אותם למוסר ולערכים והמריד אותם כנגד אבותיהם הזעיר-בורגנים שומרי-המסורת. כשנתגלה הדבר, פוטר ממשרתו. בפתח הרומן אנו פוגשים אותו לאחר מעשה, חוזר לעירו, שמח על מעלליו וגאה בסקנדל שעורר. הוא נפרד כאמור מפרנקל, בדרכו לעיר הגדולה א., כשהוא מבטיח לצרף אותו לעבודה ציבורית משותפת בעיר הגדולה ולעשותו ליורשו ולממשיך דרכו.

בעיר הגדולה הוא מתגורר בבית משפחת דוידובסקי ונפגש עם אוריאל דוידובסקי, ידידו ועם חוה בלומין (יֶווה איסאקוֹבנה) אהובתו משכבר, המתגוררת בסמוך. דוידובסקי, חוה ופרנקל תלמידו שיגיע מאוחר יותר אל העיר, הם שלושת גיבורי המשנה של הרומן, המייצגים כל אחד אפשרות אחרת העומדת בפני הצעירים היהודיים הנקרעים בין היהדות המזרח אירופאית השוקעת, בתקופת דמדומים שבה לא ברור מה איזו יהדות חדשה תתגבש בעתיד:

בתחילה, מסתגר אברמסון בחדרו ועוסק בכתיבת חיבורו העברי החדש, מתגעגע לחוה האהובה, שגרה בסמוך בבית משפחת קצמן, בית שבו פעלו יחד בעבר, במסגרת חבורת הסוציאליסטים המתבוללים. הוא גם חושב לפעמים על ידידו אוריאל דוידובסקי, המתבודד עם רעיונות המוות שלו, תוהה האם יגשים את החלטתו לפרוש מן העולם וכיצד. אלא שאז מגיע מכתב מפרנקל המזכיר לו את הבטחותיו.

בעקבות מכתבו של פרנקל, אברמזון יוצא מבדידותו ובמאמץ להכשיר את התנאים לבואו הוא מקבל משרה בבית העקד העברי, מה שמאפשר לו להזמין את פרנקל לחיות עימו ולגדל אותו כממשיכו. אברמזון מטפל בפרנקל כמו אחות רחמניה ומספק לו הזדמנות להגשים את "חלומותיו" ולהיעשות פועל. בינתיים אברמזון מסיים את חיבורו ומקווה לייסד בעיר חבורת אנשים שתפיץ ותגשים את האידיאלים שהוא מאמין בהם – עיצוב חיים לאומיים יהודיים חדשים המשלבים רוח יהודית חופשית עם מיטב תרבות המערב. אלא שלמרות תקוותיו ושמחותיו, מתחת לפני השטח מחלחלת בו התחושה שלכל אלו אין יסוד וכי "עולם כמנהגו נוהג". ואכן המציאות טופחת על פניו: החיבור שכתב לא נתפרסם שכן כתב-העת שקיבל אותו נסגר. פרנקל מתגלה כאנוכי וכפוי-טובה ו"מסירותו" לרעיונות של אברמזון מתפוגגת. הוא נוטש עד מהרה את חלומו להיות פועל, אך למרות זאת מצטרף לקבוצת הסוציאליסטים המתבוללים. הוא גם מנסה לחזר אחר חוה. באותה תקופה, מגיעות ידיעות ממקורות שונים על חומרת מצבם של יהודי רוסיה.

אברמזון מאבד כל תקווה. מעשיו ושאיפותיו הפכו חסרי ערך בעיניו. הפער בין אימת המציאות וסיכוייו להגשים אי אלו מרעיונותיו מתבהר ומתחדד. תחושת הבדידות וחוסר האונים הולכת וגוברת ובד בבד ואולי גם בגלל כל אלו מערערת שפיותו. כדי למנוע מהטירוף להשתלט עליו, וכשאין הוא רואה כל סיכוי להמשיך לחיות חיים של טעם ומשמעות, ובהשפעת ידידו אוריאל, הוא מחליט להתאבד, אך נכשל גם בכך. במאמץ אחרון להיאחז בחיים ובניגוד גמור לתחושותיו, הוא שב ללכת בעקבות חוה ומצטרף לסוציאליסטים המתבוללים. אך גם זהו אינו פתרון והוא נותר כשנפשו חצויה, עוסק בגלוי בפעילות ברוסית, אך כותב בחשאי יומן בעברית, זר ובודד, אילם וכואב בחבורה ריקנית ורעשנית. התגובה האטומה והמתנכרת של הסוציאליסטים המתבוללים לידיעות על פוגרומים, גורמת להתפכחות אך גם לאובדן שפיותו. בסופו של הרומן מובאים חלומותיו המטורפים, שמציגים מצד אחד את חומרת מצבו ומצד שני מאפשרים לו להגשים בעולם ההזיות, את מה שנבצר ממנו להגשים במציאות. הרומן מסתיים בידיעה על התאבדותו של אוריאל דוידובסקי, שנסע לשם כך לעיר אחרת. הוריו, בעלי הבית של אברמזון, ממתינים לשכן שעיסוקו בכך, שיבוא להרחיק את האיש שדעתו נטרפה עליו, למקום שנועד למשוגעים כמוהו.

מסביב לנקודה הוא רומן אידיאולוגי משום שהוא עוסק באידיאולוגיות. בה בעת הוא רומן אנטי-אידיאולוגי משום שהוא מבקר לא רק את האידיאולוגיות השונות, אלא את האידיאולוגיה באשר היא, כאשר הוא לא רק מציב שתי אידיאולוגיות מנוגדות של ציונות כנגד התבוללות סוציאליסטית (חוה), אלא גם אופציה חוץ-אידיאולוגית של התאבדות (אוריאל). אברמזון, על אף היותו ציוני, לא שייך לשום ארגון ציוני רשמי ולכן לא מזוהה ככזה. בכך יש גם ביקורת על הצורך להשתייך לקבוצה כדי להיחשב לאידיאליסט. הניסיון של אברמזון ליצור אידיאולוגיה וקבוצה משל עצמו נידון לכישלון במקרה זה, מסיבות נסיבתיות בלבד. גם כשהוא מצטרף לבסוף לקבוצה, הוא אינו אידיאליסט עד הסוף משום שהוא חורג מן ההסכמה הכללית. אלא שקבוצה אידיאולוגית תמיד מייצרת מנגנוני הרתעה שימנעו מחבריה התרת רסן שכזו, והשבר האישי של אברמזון אינו משקף משבר אידיאולוגי, אלא את אי היכולת להתמודד עם המנגנונים של האידיאולוגיות: הוא אינו מצליח להשתלב בקבוצות קיימות ולא מצליח להקים קבוצה אלטרנטיבית משלו. משכך הוא מחשיב את עצמו כ"יחיד הציבור", יחיד המגלם ציבור שלם.

כל אלו ועוד מתנקזים לדימוי של ההתמודדות עם הנקודה, שמרכזיותה נרמזת מעצם היותה חלק מכותרת הרומן. המילה "נקודה" מופיעה ברומן כ-16 פעמים, בשישה מקומות בולטים. בהקשר האישי, היא מסמנת את הניגוד העמוק בין אברמזון ובין חוה שהוא אוהב, שאינו מאפשר להשיג הרמוניה ביניהם. בהקשר פעילותו הציבורית והספרותית של אברמזון היא מסמנת מכשול או מעצור שאינו מניח לו להגשים את האידאלים הלאומיים-חברתיים שלו. בהקשר הקיומי הכולל, היא מסמנת קרע סמוי בהוויה, שאינו מניח לאדם לחיות בעולם לפי הגיונו ומשאלות ליבו, או בנוסח אחר: את מצבו של האדם שנמצא תמיד "מסביב לנקודה", אבל לעולם לא יגיע אליה. אין ספק שבעיסוקו ב"נקודה" מכוון ברנר גם ל"נקודה היהודית". ולכן, הנקודה שעומדת בין אברמזון לחוה יכולה להתפרש כמעצורים אירוטיים וגם כהבדלי הדעות ביניהם בקשר לעתיד האדם היהודי: יהודיותו העקרונית ושאיפותיו התרבותיות-לאומיות לעומת התכחשותה ליהדות, בה היא רואה עניין ביולוגי-מקרי, ובחירתה בהתבוללות סוציאליסטית. הבחירה לסמן עניינים עמוקים והרי גורל במשהו זעיר כמו נקודה, דבר שבקושי נראה ושקל לסלק אותו ולמחוק אותו, מבליט את הסתירה בין הסמן והמסמן.

אחת הדרכים להתגבר על הנקודה היא חיסולו של המתגבר. כך נהג דוידובסקי, שבהתאבדותו סילק את ה"נקודה" שלו. כך אברמזון, בהזיותיו, שומע הצעה מקול אלוהי: "ויאמר אלי יהוה: לך וטיפסת על הכותל למעלה מחוט-הסיקרא, למעלה מרום-התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת במי שממית עצמו עליה! ואבוא היום…" (פרק 24) הצעה זו יכולה להתפרש באופן דו-משמעי: בהקשר הלאומי, מי שיקריב את עצמו ויאבק עם המכשולים עד מוות יביא גאולה לאחרים, ובהקשר קיומי כולל, כל זמן שחיים – הנקודה תכאיב ותציק ורק המוות ישחרר ממנה.

בסוף הרומן, כאשר אברמזון כבר מטורף לחלוטין, הוא כותב קטע אחרון, המהווה מעין צוואה ובו הוא מסביר את הדרך בה בחר בסופו של דבר להתמודד עם הנקודה:

"בשנת וכו' ג"פ ישר והפוך. בחוץ תשכל אבן, בחדרים – תער, חַלָף. ואקרע את דגלי לשנים-עשר קרעים, שלא יפול בידי צר. וַייוותר יעקב לבדו. תמה הגסיסה. אחד בכל מלוא-החלל. וככה לעולם, לעולם ועד, לנצח-נצחים. יעקב יכלה – ואחד יישאר. תמיד יישאר אחרון אחד עד נצח. כל לא יהיה ואחרון יהיה. וכי יתעורר לבוא אל הגן אשר על ההר, הגן העומד כנקודה על ההר. לעבור הנקודה ולבוא אל ילדיו אהוביו הנאמנים בבריתו ולזרוע זרע אשר יעשה פרי, יתהפך עליו להט-התער אשר בשעריו ולא יתן לו לעבור. ומַזוּריקים ועמלקים ירדפוהו עד חורמה אך השמד לא ישמידוהו וכלה לא יעשו בו. איה יימָלט? הוא יימלט ויסובב את הגן. ויסובב, ויסובב, ויסובב – כל היום. מותניו ימלאו חלחלה והוא יסובב מסביב, מסביב, מסביב. עד הנה מגילת יעקב". (פרק 25)

הגן כאן מזכיר את גן העדן עם להט החרב המתהפכת בשעריו, אבל התער הוא גם תער ההתאבדות וגם תער הפוגרומים. אך אימת התער לא תייאש את אברמזון ואם לא יוכל היכנס לגן, כלומר לעבור על הנקודה או אל הנקודה, הוא יסובב ויסובב אותו. גם באין תקווה, ולמרות כל הניסיונות להשמידו ולעצור בעדו הוא ימשיך בדרכו. את הנקודה אין בכוחו להביע, גם לעקוף אותה לא יוכל, אבל ממשימות-ייעודו לא ירפה. יהיה אשר יהיה, הוא לא יחדל לסובב אותה. הטירוף כאן הוא אם כן פתרון ביניים, בין ויתור על היהדות ובין ההקרבה הטוטלית.

הנקודה מייצגת את כל מה שמונע את ההרמוניה ואת הגאולה (בכל המישורים), אבל גם את ההרמוניה או הגאולה עצמם (כבלתי מושגים), היא יכולה להיות גן העדן הנכסף וגם המכשולים העוצרים מלהיכנס אליו, גם גילום של עולם הגויים, אך גם הייעוד היהודי וכמובן באופן הכולל את כל אלו, גם את הקיום האנושי, או את האבסורד הכרוך בו. גאולת היחיד, גאולת האומה, גאולת האדם, אינן אלא בבואות של אותו עניין עצמו. כולן בלתי אפשריות, אבל "יחיד הציבור", כל עוד רוחו באפו, לא יחדל לחלום עליהן ולחזור אליהן. ביצירות הבאות של ברנר יפעלו היחידים בכל התחומים האלו להגשמת הערכים שהם מאמינים בהם, כנגד כל הסיכויים, מתוך ידיעה צלולה של האמת הזאת בכל ודאותה וכובדה, בשפיות גמורה ובכוונה מודעת.

(סיכום זה מבוסס על הפרק העוסק ברומן מסביב לנקודה בספר מהתחלה מאת בעז ערפלי)

לקריאה נוספת:

– "מסביב לנקודה" (י.ח. ברנר)/שמואל צ'רנוביץ – בפרויקט בן יהודה

– בעז ערפלי, "יחיד הציבור – צמתים אידיאולוגיים, קיומיים ופסיכולוגיים במסביב לנקודה," מהתחלה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 92-182.

בראשית דרכו בארץ ישראל, ב-1909, התגורר יוסף חיים ברנר במושב השיתופי הראשון עין גנים, בחדר ששכר בית משפחת פסילוב. כאן הוא כתב את מכאן ומכאן, שחלקים גדולים ממנו מתרחשים בעין גנים, אותו מכנה ברנר הפרבר.

עין גנים שהוקם ב-1908, עוצב ברוח העלייה השנייה הסוציאליסטית, שדגלה בעבודה עברית בחקלאות במשקים פרטיים ובעזרה הדדית, וזאת לעומת אנשי העלייה הראשונה בפתח תקווה הסמוכה, ששימשו כמנהלי עבודה והעסיקו עובדים ערבים זולים. כמו כן הצטיינו במושב בהקפדה על השימוש בשפה העברית. מפאת הראשוניות שלו, עין גנים נחשב למקום שבו התגבשו הרעיונות שעיצבו את המושב, את הקיבוץ ואת הקבוצה. עקרונות החיים שהונהגו בו הטביעו חותם בחברה הישראלית ובו נוסדו בין השאר קופת החולים והסתדרות העובדים. במקום התגוררו לאורך השנים רבים מראשי תנועת העבודה.

בעין גנים, פוגש ברנר שניים מאבות תנועת העבודה: א"ד גורדון וברל כצנלסון, מושפע מהם ומשפיע עליהם. ברנר שאף לעסוק בחקלאות, כדי להגשים את הרעיון הציוני, אך שלא כמו גורדון, לא עמד בעבודה הקשה ונטשה לאחר שבוע למען הספרות והוראת הספרות. ברנר גר בעין גנים שנה אחת ולאחר מכן עבר לירושלים. הקושי האישי של ברנר בהגשמת האידיאל הציוני והתחבטויותיו הרבות, באות לידי ביטוי במכאן ומכאן, כאשר המספר, שמתפרנס מכתיבת פיליטונים ורשימות לעיתונים שלא כולם מתקבלים לפרסום, בגלל "הרפרוף הפסיכולוגי והמרירות היתירה שבהם" מזוהה עם ברנר עצמו, שכתבותיו וסיפוריו לא תמיד התקבלו בברכה מפני שידוע היה שאינו מייפה בהם את האמת, בניגוד לנטייה הרווחת של הכותבים באותה תקופה. דמויות אחרות ברומן מושפעות מהדמויות השונות שפגש בעין גנים. כך הנער הניך פסילוב, שמת ממלריה ושלו מוקדש הספר, הוא מקור ההשראה לדמות של עמרם וגורדון הוא מקור ההשראה לדמותו של אריה לפידות.

הספר בנוי בצורת מחברות, רשימות קרועות שכותב המספר האלמוני, החותם בשם "אובד עצות", בעת אשפוזו בבית החולים ושלאחר מותו התגלגלו לידי המוציא לאור, הדובר בהקדמה, שקיבץ אותן לרומן. מלבד "אובד עצות", עוסק הרומן בשתי דמויות מרכזיות נוספות, חברו של המספר דוד דיאספורין, המגיע ארצה לאחר ניסיון הגירה לאמריקה וחולם להיות שחקן ואחי אמו של דיאספורין, אריה לפידות, שעולה לארץ בגיל מבוגר ומתמסר לעבודה הפיזית משום שהוא רואה בה ייעוד מוסרי.

שלושת הגיבורים, חבריהם ובני משפחותיהם מנסים להתמודד עם האתגרים הרבים שמזמנת הארץ הקשה ליושביה. מהם יש כאלו שלא עומדים במבחן העלייה, כך המספר מת שבור ומותש ואילו דיאספורין וצבי לפידות (בנו הצעיר של אריה) יורדים מהארץ. דווקא דור הסבים ודור הנכדים הם אלו שמגלמים את הסיכוי לקיום יהודי רוחני ומוסרי, אך גם מלא כוח וחיוניות בארץ ישראל: אריה לפידות ואישתו הינדה מחד ומאידך נכדו עמרם, יתום מבנו הבכור, המורה הגיבן, שנרצח בנסיבות טרגיות בעת שרכב ליפו.

עמרם מתואר כערבי קטן ודווקא לחיוב, במקרה זה: הוא שחרחר, אמיץ, נמרץ ואינו משלים עם העובדה שלא גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות ולא מפחד להתכתש עם ערביי הסביבה. הוא מסמל את כל מה שבני דורו של ברנר רצו להיות ולא היו. לא בכדי, יש הרואים בדמותו של עמרם את דמות הצבר הראשונה בספרות.

ורק בשביל ילדים כאלו, טוען ברנר, יש ברכה בציונות: "אלמלא נבראה כל החיבת-ציון אלא בשביל מין בריה כזו – יש שהיה עולה הרהור-לצון בתוכי – דיֵנוּ"

לקריאה נוספת:

– דר' סבטלנה נטקוביץ', על מכאן ומכאן/יוסף חיים ברנר – באתר תרבות.il

– נילי קלינגר, משחק באיכרות, משחק ביישובו של עולם, הארץ – מוסף ספרים, 29.09.2010.

הסיפור הקצר עצבים, הוא אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של ברנר ובו משולבים מוטיבים רבים, סגנוניים ותוכניים, המוכרים מכתבים אחרים של ברנר, בין אם נכתבו לפניו או אחריו. כמו ביצירות אחרות של ברנר, הסיפור עוסק מחד בעניין הציוני ומאידך בבחינת סוגיות קיומיות כלליות ובקשר שבניהם וגם פה מתנסה ברנר במבנה סיפור לא רגיל יחסית ובדמויות אנטי-גיבורים שהם גיבורים אף-על-פי-כן.

עצבים מספר סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת, בו המספר מאזין לסיפור קורותיו של חברו בעת טיול בשעת בין ערביים במושבה בהרי יהודה, הוא סיפור פשוט יחסית ותואם לקונוונציות הסיפור הקצר: זמן קצר, מקום מוגדר, מיעוט דמויות, פעולה מועטה. הסיפור הפנימי לעומת זאת הוא סיפור רחב יריעה המתאר מסע נדודים מרובה תחנות: ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה, ואף אוקראינה, שמוזכרת כשהמספר מדבר על ילדותו. זהו סיפור זיכרונות (ממואר), המסופר בגוף ראשון, שמתפרש על פני כמה חודשים ומכיל דמויות ואירועים לרוב. אלא ששני סיפורים אלו הם בעצם שני מבעים של אותו הדובר. שני המספרים הם הצד "המאזין" והצד ה"דובר" של אותו מספר מובלע, ויש מי שרואים בשניהם את ברנר עצמו, כאשר ה"דובר" מעוצב לפי דמותו של ברנר (כפי שראה את עצמו) וה"מאזין" נושא את חותם אישיותו בתוכן הפרובוקטיבי של הערותיו ובנימה האירונית שבהן. באמצעות תחבולת הסוואה כפולה זו, יכול ברנר לעצב ספרות ממוארית שבה הדברים מובעים בשני ממדים: גם בדרך של הידברות אדם עם עצמו וגם בדרך ראיית אדם את עצמו מחוץ ומפנים, מרחוק ומקרוב.

זהו סיפור מסע, אך היחס אליו בעצבים הוא פרודי. הוא אינו עוסק בנופים מרשימים או במקומות ייחודיים, אין בו פגישות או היתקלויות עם דמויות מעניינות, הרפתקאות או אירועים לא צפויים. למרות שהמסע עובר עולם ומלואו, הנוסעים כמעט שאינם יוצאים מן הרכבת או מן הספינה. בלונדון קורה אסון באכסניה, שמדכא את רוחו של המספר ומערער את עצביו. מברלין, זוכר המספר את ריחו הטוב של השלג, אך בעיקר את ההתמקחויות על כרטיסים למוסד צדקה. במצרים, לכלוך והתרוצצויות; נוכלים קטנים מנצלים את חוסר ההתמצאות ואי-ידיעת השפה של הנוסעים כדי לסחוט מהם כספים ובארץ היעד – ישראל – תלאות, עיכובים, שקרים. ובכלל, ה"אנטי-גיבורים" של הסיפור עסוקים בעיקר בעניינים בנליים וקטנים: פחד לאחר את הרכבת או את הספינה, פחד לאבד את הכרטיסים, להישאר ללא כסף במקום זר. דברים שנוסעים אכן עוסקים בהם, אך אין הם מעניינים אדם לא מעורב. ולבסוף כשהנוסעים מגיעים לבסוף למחוז חפצם הם נעלמים מן הסיפור ולא ידוע מה אירע בגורלם.

אפשר לראות בעצבים סיפור עליה, אלא שככזה הוא סיפור בעייתי. אמנם הגיבור טוען שבעניין זה "היו לו פנים לכאן ולכאן", אך יתר הנוסעים שבסיפור אינם ציונים ונסיעתם לארץ היא הגירה מקרית. ה"ציוני" המוצהר היחיד בסיפור הוא מנוול המנסה לסחוט כספים מהנוסעים בני עמו בשם הסנטימנטים הציוניים.

מטיבי הלכת, יכולים למצוא בעצבים גם "סיפור הרפתקאות ציוני" (שילוב של סיפור מסע וסיפור עליה), המספר על אדם שנואש מחייו, התאבד ומשאיר משפחה מיותמת ועל גיבור שנזעק לעזרתה, תומך באלמנה ובבנותיה היפות ונעשה להן לאב ולגואל, מציל אותם מרשת של סרסורים וממזימות של נוכלים ובסופו של דבר, ישתקעו כולם במושבה העברית בארץ יהודה, או בגליל, ושם ימצאו אושרם במסגרת מפעל הגאולה הלאומי. סיפור כזה מובא כאן, עם זאת, באופן מרומז מאוד. הוא מבוסס על הפרשה הצדדית כביכול של התאבדות הנפח בלונדון, על הקישור המוטעה שעושה המספר, בשל מצבם המעורער של עצביו, בין המשפחה שהוא פוגש ברכבת ובין משפחתו של אותו מתאבד, על רשת הנוכלים המרומזת בסיפור (סחיטת כספים במצרים, סרסרות לזנות בארגנטינה) ועל ההקשר הציוני השורה ככלל על הסיפור. אלא שגם נרטיב אלטרנטיבי זה הוא בעצם "אנטי-סיפור-גבורה". שהרי לא רק שהגיבורים הם אנשים עניים, מכוערים, לא מעניינים וחסרי חשיבות כשלעצמם בדרך כלל, ולא רק שהאירועים שבהם הם נוטלים חלק, גם הם חסרי חשיבות (ואם יש להם מטען סנסציוני הרי שהוא מובע במאופק ובעצם מנוטרל) – הגיבור המספר, שמקנה או המבקש להקנות חשיבות לדמויות ולאירועים אלו, מצטייר כאדם מתוסבך, מופרע, גרוי עצבים, רגשן, בוכה בנקל, עושה עניין מדברים קטנים, מתערב בעסקי אחרים, מודע לעצמו עד כדי חולניות, לא יפה ומעורר גיחוך (גם בעיני עצמו).

שם הסיפור, עצבים, מרמז לנו שבעצם המוקד של הסיפור אינו בסיפור המסע אלא בדמות הגיבור המספר עליה. לכאורה, העצבים (נרווים) מרמזים על תכונות הנפש מרכזיות שלו: רגישותו החולנית, עצבנותו, רגשנותו ההיסטרית, מודעות היתר לעצמו. הם משמשים כהנמקות ריאלסטיות לסטייה שלו מהקו הסיפורי ההגיוני, לתגובותיו המיוחדות לאירועים שהוא מדווח עליהם, לאופן דיבורו – לאוצר המילים ולתחביר שלו, ובכלל למהימנות הסיפור. הם גם מאפשרים להבין את אנלוגיות רבות במבנה הסיפור ובייחוד את האנלוגיה שבין משפחת המתאבד בלונדון ובין המשפחה "שאימץ" לעצמו.

אלא שההקשר אינו רק אישי-פסיכולוגי. "עצבים" הוא מוטיב החוזר בסיפור מספר פעמים ומסמל דברים רבים: הזיקה העמוקה לארץ ישראל, בסתירה להכרת המציאות בארץ; ההתמסרות לזולת וקבלת אחריות על הזולת, היכולת להזדהות עם סבלם של יחידים ועם "מצב האדם" בכלל, היכולת להבדיל בין דברים ובין ערכים, היכולת לאהוב מבלי לצפות לתמורה, היכולת להתפעל מיפי הטבע ומיופי של מעלה וכן הדמיון המקשר בין דברים וההופך פרטים לסמלם של כללים. "עצבים" מסמלים גם מעבר מגורלה של משפחה אחת לאחרת ומנדודי יחידים ל"אלה תולדות מסעי ישראל", כמו גם מרע וטוב ספציפיים לרע וטוב כמצבים בסיסיים מנוגדים המאפיינים את הקיום האנושי בכלל.

זוהי מערכת פרדוקסלית המזהה את הנחשב שלילי או לא נורמלי מבחינה נפשית-חברתית עם הנחשב לחיובי ונעלה מבחינה ערכית. "עצבים" היא מילה נרדפת לעמידה סובייקטיבית-אינדיבידואלית כנגד דברים בעולם, ולראיה מקיפה כוללת המצרפת פירורי דברים לשלמויות, ומקשרת פרטים מקריים לתבניות מכוח המחשבה והדמיון. לאנושי ולערכי אין מקור אפשרי או הגיוני – הם כולם "עצבים".

פרשת התאבדותו של הנפח, שבעקבותיה התערערו עצביו של הגיבור, מרמזת על רובד נוסף לפרשנות של "עצבים", שכן המחבר המובלע של הסיפור מזהה את האי-רציונלי – זה המסומן בכינוי "עצבים" עם החיים, ואת התבונה ושיקוליה – המכונה כאן "חכמת קהלת" עם המוות. שכן, לפי ההיגיון, אולי המוות הוא הפתרון, אך המחבר בחר בחיים, אף-על-פי-כן.

כך ניתן לומר על הציונות ש"גם זה עצבים": שכן היא פתרון לחיים שניתן להאמין בו משום שהוא אבסורד. הציונות, כמו כל הברירות ה"חיוביות" העולות בסיפור היא עניין של "עצבים", של רגש, של הכרעה אישית, דבר שאין טעם ואין אפשרות לנמק אותו באופן רציונלי, דבר שמבחינה הגיונית ניתן לראות בו הונאה או אשליה, אבל גם דבר המגלם, מצד שני, את הכוח הנסתר של החיים, את הצרכים והדחפים הבסיסיים ביותר ואת התכליות והמשמעויות הנחשבות ביותר.

לקריאה נוספת:

– בעז ערפלי, "ציונות, פסיכולוגיה, פילוסופיה ופאטיקה בסיפור  עצבים," מהתחלה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 276-310.