גרסה שלישית ואחרונה של חיים נחמן ביאליק לסיפור בת שלמה במגדל, המובאת לכם כאן, היא גרסה מורחבת במיוחד. ביאליק, שהתבסס על מדרש תנחומא, כלל עיבוד ראשון של המדרש תחת השם "בת שלמה במגדל" בספר האגדה שלו ושל רבניצקי ב-1908. הגרסה השנייה, אגדת שלושה וארבעה, נסח ראשון (המוכרת גם בגרסתה הלא מנוקדת: בת המלך ובן זוגה, מאגדות קדומים), פורסמה ב-1917 ואילו הגרסה שלפנינו אגדת שלושה וארבעה, נסח שני פורסמה לראשונה ב-1929.

ביאליק הסתמך על מדרש תנחומא במהדורת ר' שלמה בובר (סבו של מרטין בובר), בפורסמה בוילנא בשנת תרמ"ה (1885), אך ככל הנראה שילב בגרסה שלו גם אלמנטים ממקורות אחרים, למשל מסיפור שסיפרה לו אשתו מינה. מדרש תנחומא, שנכתב לפי הסברה במאה הרביעית ונקרא ע"ש האמוראי הארצישראלי רבי תנחומא בר אבא, שרבות מאמרותיו מופיעות בו, התגבש באופן סופי בסביבות המאה התשיעית.

הסיפור בוחן את הפער שבין רצון המלך-האב ורצון האלים. בדומה לסיפור של אדיפוס (הדן בניסיון למנוע את מימוש הנבואה שלפיה הבן יהרוג את אביו ויינשא לאמו), שלמה המלך שרואה בכוכבים כי בתו היפה מיועדת לעני מרוד, מנסה למנוע את התרחשות רצון האלים וכולא אותה במגדל בלב ים, שם שומרים עליה 70 סריסים. אלא שהבחור מגיע בדרך לא דרך אל הנסיכה במגדל (במסע שבסופו נושא אותו לשם נשר), הוא מקדש אותה (ללא עדים מלבד המלאכים) והיא מתעברת. הסריסים שמבחינים בהריון, מזעיקים את המלך. כשזה מגיע ורואה כי בתו נישאה לבחור שאותו ראה בכוכבים, הוא משלים עם רצון האלים ונותן את ברכתו לזוג, תוך קבלת מוגבלותו מול כוח האל.

בבואו לכתוב גרסאות משלו למדרש, ביאליק בוחר לקרוא להן "אגדת שלושה וארבעה", בעקבות שני פסוקים מספר משלי, "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" [משלי ל' יח-יט] והוא אף כולל אותם בסיום אגדת שלושה וארבעה, נסח ראשון. בגרסאות שלו, משמיט ביאליק את ההיריון מהסיפור ומשאיר רק את הקידושין והמלך הוא זה שמגלה את הנער בחדר הנערה בביקור פתע, דבר שמפתיע את הסריסים. כבר בגרסה הקצרה יותר, אגדת שלושה וארבעה, נסח ראשון, מרחיב ביאליק את התיאורים, מעבה את הדמויות, מוסיף דיאלוגים ופורש את הרהורי הנפש של המלך. אך נוסח קצר זה הוא רק כעין ראשי פרקים לסיפור ארוך וענף שטווה סביבו ביאליק, באגדת שלושה וארבעה, נסח שני, שארוך בערך פי עשרה מהנסח הראשון. בנסח השני, מוסיף ביאליק אירועים רבים שסביר שהתרחשו, כמו משתאות בחצר המלך ותלאותיו של העלם בים ובאי לפני שהגיע לנסיכה. הדמויות זוכות לשמות ולאפיון מורכב יותר, ולסיפור אף נוספות דמויות משנה רבות.

זהו הביטוי העברי למיתוס המפורסם של הנסיכה במגדל, שזכה לגרסאות בתרבויות רבות. הגרסה המפורסמת היא הסיפור של רפונזל (פעמונית), אך קיימות גרסאות רבות מאזור ארץ-ישראל, שמסופרות למשל על-ידי הבדווים, שייתכן שהן מבוססות על מקורות יהודיים. המיתוס הוא גם הבסיס לסיפור האופרה ריגולטו של ורדי, אלא ששם הסוף אינו סוף טוב.

מבנה הסיפור, במיוחד בנסח השני, מזכיר מבנה של רומנסה: הגיבור יוצא למסע חיפוש אחר אובייקט נכסף (כמו למשל בחיפוש אחר הגביע הקדוש) או אחר מושא אהבה, בסיפור רווי עלילות גבורה ופרשיות חצר. ברומנסה שלפנינו הסוף טוב והגיבור מצליח לבצע את המשימה ולמצוא בת-זוג.

יש הרואים בסיפור גם אלגוריה לאומית: הנערה הכלואה באי מוקף ים, היא ארץ ישראל. העלם העני הוא היהודי הגלותי והמלך – הסמכות הקובעת. לכאורה נראה שהיהודי הגלותי לא מתאים לארץ, אבל כיוון שהזיווג שלהם הוא צו אלוהי, כיוון שהאל ייעד את ארץ ישראל לעם היהודי, הוא מובל אליה "על כנפי נשרים".

לקריאה נוספת:

– ניתוח של המדרש "בת שלמה במגדל" בספר האגדה / דר' יואל שלום פרץ

המחזה העברי חורבן בית צדיק מזוהה לרוב עם המחזה האידי די גאלדענע קייט (שלשלת הזהב), שאותו כתב פרץ כמה שנים לאחר שכתב את חורבן בית צדיק (ושקיים בתרגום העברי של ש. מלצר). אלא שמדובר בשתי עלילות שונות שהקשר ביניהן רופף לחלוטין. עלילת המחזה העברי, כנרמז משמו,  היא טרגדיה שסופה קטיעת השושלת, חורבן ואלו הגרסה האידית אוצרת בתוכה אופטימיות ובה נמצא ממשיך לשלשלת למרות משבר האמונה.

גיבורי המחזה הם הצדיק הזקן יחיאל ובנו יוחנן, שנישא לבת של מתנגד ועזב את החצר. אולם תפקידם של אלו קטן יחסית. הדמות המרכזית במחזה היא דמותו של ישראל הגבאי. ובכלל נדמה, ששני הגיבורים שלנו אולי מתחבטים בינם לבין עצמם אך כלפי חוץ הם בובות על חוט המופעלים על-ידי עסקני החצר ובראשם, ישראל הגבאי, הרבנית דבורה אשתו השנייה של הצדיק יחיאל והמשרתת החתרנית ציפה. כך יוצא משמעבר להתחבטות הרוחנית של החסידות, פרץ בעצם מעמת אותה עם עניינים גשמיים לחלוטין – הכלכלה החרדית המיוצגת בדמות הגבאי, אחראי הכספים, הכבוד – המיוצג על-ידי הרבנית דבורה, המתעקשת שהמשרתת תקרא לה רבנית ולא בעלת הבית (ועל-כך נענית: "לא השם עיקר. העיקר הוא – שיהא הלב טוב") והולכי הרכיל – המיוצגים במשרתת הזקנה והחתרנית ציפה, שחושפת את הסוד האפל ששמרו עסקני החצר מפני הצדיק יחיאל: כליאתה במרתף של בתו פייגלה, אותה חשב לאבודה.

המחזה לא מפרט בדיוק את הסיבה לכליאתה של פייגלה. הוא רומז לסיפור אהבה עם רוקח, אך לא ברור אם הרוקח יהודי הוא או גוי. בכל מקרה, היא מייצגת את הנטיות החדשות ביהדות, את ההשכלה ואת ההתבוללות. וכך מנסח זאת אחיה יוחנן, ממנו מבקשת עזרה נגד טירופה הגובר: "כלום את מאמינה בי באמת, כי באת לבקש ממני ריוח והצלחה ורפואה שלימה? אַתּ, בעלת הכוח היחידה בתוכנו, אַתּ, אשר פרצת כל גדר, אשר רמסת ברגל גאוָה את הנקדש, אַתּ אשר דבּרת רתת בשם החופש, האהבה ועוד שמות אחרים, אשר לא ינשׂאו פה על שׂפת איש… ובשם הדעת… בשם אלהים אחרים לגמרי…"

חשיפתה של פייגלה מביאה להרס החצר. הרבנית נוטשת את החצר וחוזרת לאחיה, פייגלה נוטשת כנראה בעקבות אהובה ואילו האב החולה נותר לבדו. כדי להמשיך את המפעל, נוסע ישראל לעיר הסמוכה לשכנע את הבן יוחנן לרשת את אביו. אלא שיוחנן אינו מסכים, ראשית מפני שאינו מרגיש הוא מסוגל לכך רוחנית וגם כי הוא מפחד מתככי החצר: "ואבי הוא איש כמוני, מסופק וחלש… ואתה משלת בו, והטית אותו לחפצך… ועשׂית עוול בשמו, וגם רצח!" אלא שישראל נחוש בדעתו לשכנע את הבן לרשת את האדמ"ורות והוא אינו בוחל באמצעים, החל מטענות הלכתיות שמדגישות את חובתו ועד הטלת קללה של חורבן כלכלי על גבריאל המתנגד האמיד, חמו של יוחנן. למרות שיוחנן לא משתכנע מכל אלו, כאשר מגיעה בשורת איוב כלכלית אל בית גבריאל, המאיימת לרושש רבים ממשקיעיו שמתנפלים על הבית ועל דייריו ובוזזים מכל הבא ליד, מסכים יונתן ללכת עם ישראל.

ההתנגשות בין הרוחניות וענייני הקניין בולטת במספר מקומות במחזה ובכולם היא גורמת לאי נוחות. גולת הכותרת היא הרגע שבו משקיעיו של גבריאל אינם ממתינים עד לסיום ההבדלה ופותחים וקוראים את האיגרת המבשרת על מצב השקעתם, תוך כדי שגבריאל עדיין מברך.

מכאן רק גוברת הסטירה. מוצג בפנינו ריטואל קבוע של אנשים הבאים אל הרב ומניחים פתקא וכסף בתמורה לעצה. אלא שר' יוחנן לא מסוגל בכלל להשיא להם עצה. הסוחר שמתלבט אם לקנות פשתן או דגן, מתבלבל לחלוטין כאשר הרב מציע לו להשתמש בידיעותיו כסוחר כדי להחליט. הרי הוא חייב, כבעבר, לפעול לפי עצת הרב. יוחנן, שאינו מבין דבר במסחר, מרגיש עצמו רמאי. ובמיוחד הוא מתקשה כשעליו להבטיח לאישה גוססת כי יתפלל בעבורה וימנע את רוע הגזרה. הוא נאלץ לשקר לבנה הקטן ששואל אותו אם אינו מהתל בהם כמו הרופאים ופורץ בבכי, כי פעל בניגוד לרצונו להגיד אמת.

בני העיירה, עם זאת, אינם מסופקים מתפקודו של יוחנן ורואים בו אדם שהתפקר. הם מעדיפים לשלוח את מחפשי התיקון לר' פינחס שלא יתפקר לעולם…. יש מי שטוענים שהשכינה הסתלקה מהחצר והדבר עלול להפחית במספר אלו המשלמים בעבור כתיבת פתקאות. מעבר לכך, מספר ישראל: "אתמול היתה אספה בבית הרב… בני העיר רוצים להביא צדיק אחר. החסידים נתמעטו, הפרנסה נתדלדלה, האכסניות ריקות…"

מה שמזרז את קצו של יוחנן כאדמו"ר הוא דווקא רגשות האהבה האמיתיים שלו לאחותו, המבקשת את עזרתו. מכיוון שהוא מרגיש כי היא באמת מאמינה בו ולא מנסה לקנות ברכה, הוא מחליט לעשות מעשה ולעזור לה, לנסות לבצע טקס התעלות ולהתפלל לאבותיו שיסייעו לאחותו ושיתנו לו אות שאינו רמאי וכזה לא מגיע, מכריז על עצמו כרמאי ועל כל בני השלשלת כרמאים. ובשל זאת, מכנה אותו ישראל: פושע באלקי ישראל!! אי אז באמת מבצע יוחנן פשע באלוהי ישראל ושואל: "הנסיון האחרון. אלהים! ואתה ישך? ואתה יכול ליתן אות? אתה אינך – כאבותי?…"

רב העיר, שלטש אף הוא עיניים לתפקיד האדמו"ר, מנסה לנדות את יוחנן, אך נבלם בצעקת הטירוף של פייגלה: קוּקוּריקוּ!

המחזה לא משקף רק את התחושות הקשות המלוות את שקיעתה של היהדות הישנה בתקופתו של פרץ ואת הפחדים והחששות מפני הזרמים החדשים ביהדות, ההשכלה וההתבוללות, אלא גם עוסק באופן אמיץ בסוגיית המנהיגות בעולם החסידי: ביחסי המנהיג והקהילה, בשאלת כוחם האמיתי של המנהיגים הישנים (מי מנהיג ומי מונהג) ובשאלה האם יש להפריד בין מנהיגות רוחנית למנהיגות פרגמטית? פרץ מתריע כי שבר בהנהגה הרוחנית יותיר את היהודים עם עסקנות מקומית, תככים וכאוס ובעצם יוביל לאובדנם. למרות שקל כיום לטעון כי פרץ מנבא את השואה, קרוב לוודאי שפרץ מכוון לעניינים רוחניים יותר: לזלזול במצוות ובאהבת האדם מפני תאוות הבצע, לשלילת החירות, להגבלה ולפגיעה באחר בשל אימת החדש ובמקרה קיצון – לאובדן האמונה באל.

קורא בן-ימינו ימצא אף הוא עניין במחזה זה שכמו מהדהד לימינו אלו, בו נבחנת מקומה של היהדות החרדית ודרכה בחברה הישראלית.

ממעמקים (De Profundis) הוא מכתב שנכתב על ידי אוסקר ויילד במהלך מאסרו בכלא רידינג, למאהבו לורד אלפרד דאגלס. עם שחרורו, הפקיד ויילד את כתב היד בידיו של מאהבו לשעבר, רוברט רוס. רוס פרסם את המכתב בשנת 1905, חמש שנים לאחר מותו של ויילד, ונתן לו את השם De Frofundis. גרסתו של רוס היתה גרסה לא שלמה, שהופשטה מהרכיבים האוטוביוגרפיים שלה. מהדורות אחרות כללו טקסט רב יותר, אך רק ב-1962 פורסמה גרסה שלמה והנכונה בכרך שריכז את מכתביו של ויילד. התרגום של דוד פרישמן המובא בפניכם כאן הוא תרגום של המהדורה המקוצרת משנת 1905, כמצוין במבוא.

ויילד נכלא ב-1895 לאחר סכסוך ארוך עם המרקיז מקווינסברי, שלא השלים עם הרומן שניהל ויילד עם בנו לורד אלפרד דאגלס והטריד אותו בכל דרך אפשרית. ויילד תבע את המרקיז על הוצאת דיבה, אך לאחר סדרה של משפטים, נמצא דווקא הוא אשם ב"הפקרות רבתי" (gross indecency) – השם המכובס שניתן באותם ימים להומוסקסואליות, ונדון לשנתיים מאסר עם עבודת פרך.

ויילד ריצה את מאסרו בבתי הכלא פנטונוויל, וואנדסוורת' ורידינג, שבהם התנאים הקשים, העבודה הקשה והאוכל העלוב פגעו בבריאותו. כמו כן, סבל ויילד מהבידוד הרגשי. בשל דכאונו לא היה מסוגל להתמודד גם עם המטלות הקלות יחסית שהוטלו עליו, לאחר שהועבר לכלא רידינג וזאת בזכות חבריו שהשתדלו בשבילו, ותחת מנהל הכלא המחמיר, קולונל איזקסון, ויילד הסתבך בסדרת עונשים קשים על עבירות של מה בכך, שגם אותם לא השלים, דבר להוביל עונשים נוספים.

ב-1897 החליף מייג'ור נלסון את קולונל איזקסון בתפקיד מנהל הכלא. מייג'ור נלסון אחז בגישה מתקדמת יותר וסבר שכתיבה תהיה מזככת יותר מעבודת הכלא. בתחילה הוא אפשר לוויילד לקרוא ספרים ולאחר מכן גם לכתוב. ויילד הורשה להחזיק בכלי כתיבה בתחילת 1897, אך זאת תחת פיקוח קפדני: הותר לו לכתוב לחבריו ולעורך דינו, אבל רק דף אחד בכל פעם. ויילד החליט לכתוב מכתב לדאגלס. במכתב שנכתב בין ינואר ומרץ 1897, קרוב לתקופת סוף מאסרו, דן ויילד בשנים האחרונות שאותן בילה עם לורד אלפרד, ביוצרו מעין אוטוביוגרפיה. ניתוח של הטקסט מראה, עם זאת, שהחוקים הנוקשים כנראה הוגמשו וניתן לוויילד לראות את הדפים ביחד: שלושה מהגיליונות הם כנראה שכתוב מחדש של הטקסט ורוב הדפים אינם מסתיימים בנקודה. ויילד ביקש לשלוח את המכתב ללורד אלפרד דאגלס או לרוברט רוס, אך בקשתו נדחתה; עם זאת הותר לו לקחת את כתב-היד עימו בעת שחרורו. ויילד לא ערך יותר את היצירה לאחר שחרורו מהכלא.

עם שחרורו, ב-19 במאי 1897, העביר ויילד את כתב-היד לרוס עם הכותרת המשוערת Epistola: In Carcere et Vinculis (מכתב: בכלא ובשלשלאות), כשהוא מורה לו להכין שני עותקים מודפסים, אחד ללורד אלפרד והשני לוויילד עצמו. בגלל אורכו, רוס סיים את ההקלדה רק באוגוסט.

ב-1905, פירסם רוס את המכתב תחת הכותרת De Profundis לפי תהילים ק"ל. (בלטינית: ‎[Canticum graduum] De profundis clamavi ad te, Domine; וגו' [מקור: ויקיפדיה]; בעברית: א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה). בגרסה זו הושמטה כל התייחסות למשפחת קווינסברי/דאגלס. רוס פרסם גרסה מעט רחבה יותר ב-1908 בקובץ שכלל גם מכתבים נוספים. לאחר מכן רוס תרם את כתב-היד למוזיאון הבריטי ואסר לפרסם אותו בציבור עד 1960.

***

היצירה כתובה כמכתב פרוזה על גבי 20 גיליונות של נייר בית הכלא. היא אינה מחולקת בשום צורה, למעט חלוקה לפסקאות, והיא ממוענת וחתומה כמכתב.

בחלק הראשון ויילד בוחן את הזמן שהוא ולורד אלפרד בילו ביחד, מ-1892 ועד המשפט של ויילד באביב 1895. הוא בוחן את התנהגותו של לורד אלפרד ואת השפעתה המזיקה על יצירתו ומספר על הזדקקותו התמידית לתשומת לב ולאירוח. ויילד מפרט את ההוצאות על ארוחות השחיתות ומלונות היוקרה, שרבים מהם עלו מעל 1000 פאונד. השיא הוא בתיאור התקפת הזעם של דאגלס בברייטון כאשר ויילד היה חולה. למרות שנמצא תמיד לצידו של ויילד, יחסיהם היו עקרים מבחינה אינטלקטואלית. לכל אורך המכתב, ויילד מאשים את עצמו בכך שנכנע לדרישות אלו במקום להסתופף בחברת אנשים אינטלקטואלים ושקטים שמקדישים את זמנם למחשבה על יופי ורעיונות, אך במקום "נתתי ליצרי למשוך אותי לתוך עולם של תאוות שאינו שלם, ששם אין הטעם הטוב יכול להאריך הרבּה לעמוֹד על הבּחירה ולבקש הרבּה והחשק אינו יודע שום גבול" חלק זה מסתיים במחילה שמציע ויילד לדאגלס. הוא מגנה אותו בשל מה שוויילד בסופו של דבר מזהה כיהירות וכרברבנות; הוא לא שכח את הערתו של דאגלס, כאשר היה חולה: "כאשר אינך על הפדסטל שלך, אינה מעניין." (ציטוט אחרון זה אינו מופיע בגרסה המובאת לכם, כמו גם חלקים גדולים ומפורשים מחלק זה, בשל השמטת החלקים העוסקים במשפחת דאגלס.)

החלק השני של המכתב, שבו ויילד מתעד את מסעו הרוחני בכלא, שונה באופן מובחן מהחלק הראשון בסגנון, בטון ובתוכן.

חלק זה של המכתב עוקב אחר הצמיחה הרוחנית של ויילד בשל הקשיים הפיזיים והרגשיים של מאסרו. ויילד מציג את ההקשר הרחב יותר, כאשר הוא טוען טענה גרנדיוזית אופיינית: "אני הייתי האיש, שעמדתי ביחוסים סימבוליים אל האמנות ואל הקולטורה שבדורי." עם זאת, אחר-כך הוא כותב ברוח צנועה יותר: "אמרתי, בנוגע לעצמי, כי היו לי יחוסים סִימְבּוֹלִיִּים אל האמָנות ואל הקולטורה של זמני. אין לך אחד בין האמללים הרבים היושבים פּה עמי יחד בבית הָעֹנִי הזה, שבוים כמוני, שלא יהיו לו יחוסים סימבוליים אל סוד החיים. כי סוד החיים זה הוא הצער." הוא משרטט בקצרה את מעמדו הגבוה בסצנה הספרותית ובסצנה החברתית בלונדון ומנגיד את מעמדו בעבר ואת העונג שנלווה לו עם מצבו הנוכחי והכאב שהוא מביא. תענוג והצלחה הם אחיזת עיניים, הוא טוען, "בעוד הצער אינו מתלבש בשום מסוה". הוא פונה לענווה כלתרופה ומזדהה עם אסירים אחרים.

ויילד מאמץ את ישו מנצרת כסמל לחסד המערבי ולשלווה המזרחית וכגיבור-מורד של המחשבה, הגוף והנשמה. למרות שישו נידון על ידי רומנטיקונים אחרים במונחים אמנותיים, הקונספט של ויילד הוא הרדיקלי ביותר: ויילד מתאר אותו כאמן רומנטי וכאינדיבידואליסט.

הוא בונה בשיטתיות את טיעוניו ולבסוף מגיעה למסקנתו הסופית: הוא שב ומאשרר את גישתו האנטינומיסטית, את התנגדותו לכל דבר מוסדר, את אמונתו בכך שנברא למה שיוצא מהכלל. המוסר והדת לא מציעים לו נחמה, הוא נזקק לדברים מוחשיים יותר: "האלהים שלי יושבים בהיכלות, שידי אדם בנו אותם." גם התבונה (השכל) לא תעזור לו: ויילד מרגיש שהחוק הרשיע אותו שלא בצדק. במקום התבונה, הוא מציג גרסה מחודשת של הדוקטרינה המוקדמת שלו על הערכת החוויה, על כך שעליו לקבל את כל הקורות אותו ולהמיר הכול לחוויה רוחנית, ללא קשר למקורה. ויילד מכריז שהוא יקבל את הצער, יגלה ענווה, ילמד להיות שמח ויעריך התפתחות באמנות ובחיים.

סימון קריצ'לי טוען שהאלמנט העיקרי של ממעמקים הוא ההבנה-העצמית. ויילד, שאיבד כל היקר לו, אינו מאשים כוחות חיצוניים, עד כמה שדבר יכול להיות מוצדק, אלא סופג את הקשיים שלו באמצעות התהליך האמנותי והופך אותם לחוויה רוחנית.

***

ב-1924, לורד אלפרד דאגלס ישב בכלא 6 חודשים בשל הוצאת דיבה כנגד וינסטון צ'רצ'יל. במהלך מאסרו הוא כתב מקבץ סונטות בשם In Excelsis (מהגבהים), מעין תגובה למכתבו של ויילד.

גרסה מקוצרת של מרלין הולנד הוצגה על ידי קורין רדגרייב בשנת 2000 בתיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון. ההפקה עלתה שוב בשנת 2008.

***

דוד פרישמן שתרגם את ממעמקים, מצא לנכון להוסיף את המבוא, לא כדי לבאר את היצירה או לספר על הרקע לכתיבתה, אלא משני טעמים עיקריים אחרים: הראשון – כללי: הצדקת פרסום יצירה זו של אדם חוטא שהוקע מהחברה. השני – יהודי: מכיוון שרוב החלק העוסק בישו דווקא נותר בגרסה המקוצרת, פרישמן צריך להציע קריאה אפשרית בתור יהודי ולדידו "הנוצרי" ביצירה זו הוא מעין אלטר-אגו של ויילד ויש להתייחס למה שהוא מסמל מבחינה אמנותית ורוחנית ולא באופן דתי: "קושר הוא כתרים לנושא הַלֶּגֶּנְדָּה הנוצרית – ובאמת אין כונתו אלא לנפשו בעצמו. מזכיר הוא בשם הנוצרי – וחשב בזה רק את נפשו. כתיב: כריסטוס – וקרי: וַילד. "

דוד פרישמן (1859 – 1922), משורר, עורך, מתרגם, סופר, סטיריקן, מבקר אמנות ועיתונאי עברי, מחלוצי הספרות העברית המודרנית. דוד פרישמן נולד בעיירה זגייז' שליד העיר לודז' שבפולין. בין השנים 1895–1910 התגורר בוורשה ועסק בתרגום משפות שונות לעברית. בין תרגומיו ניתן למצוא יצירות של ניטשה, פושקין, ביירון וג'ורג' אליוט, שיקספיר, אוסקר ווילד ושארל בודלר. יצירותיו פורסמו בכתבי עת רבים כגון "השחר" והמגיד", וגם בכתבי העת שערך: "הדור" ו"התקופה". בכתביו נשמעה ביקורת על ההנהגה הרוחנית המסורתית של החברה היהודית, הוא האשים את אנשי ספרות ההשכלה בכך שהפכו את הספרות למכשיר אידאולוגי. בסיפוריו ובשיריו ביטא את התשוקה ליופי ולשמחת חיים. (מקור: ויקיפדיה) ספר זה תורגם בשנת 1919 – תרע"פ.

קישורים:

– הגרסה המקוצרת של 1905 (באנגלית) בפרויקט גוטנברג – לקריאה מקוונת או להורדה בפורמטים שונים.

– הגרסה המקוצרת של 1905 (באנגלית) באתר readeasily – לקריאה מקוונת בדף אינטרנט אחד. הטקסט נלקח מפרויקט גוטנברג.

חשיבותה של רצינות, מחזה של קלות-ראש לאנשים כבדי-ראש (The Importance of Being Earnest, A Trivial Comedy for Serious People) הוא מחזה מאת אוסקר ויילד, שהוצג לראשונה כמחזה בן שלושה מערכות ב-14 בפברואר 1895 בתיאטרון סנט ג'יימס בלונדון. המחזה פורסם לראשונה רק ב-1898 ממקום גלותו של ויילד בפריז.

המחזה היא פרסה קומית, שבה הדמויות הראשיות מסתתרות מאחורי אישיות פיקטיבית שמאפשרת להם לזנוח את הרצינות הנדרשת מאנשים במעמדם כשזה נוח להם, אך מסבכת אותם כאשר הם מתכננים להוציא אל הפועל דבר רציני כמו נישואין. לדידו של ויילד, נושא המחזה הוא: "עצם זה שעלינו להתייחס לכל הדברים הטריוויאליים בחיים ברצינות רבה ולכל הדברים הרציניים בחיים בקלות דעת (טריוואליות) כנה ומלומדת." (מקור: ויקיפדיה) נושא זה ניכר בשם האירוני של המחזה, במיוחד בכותרת המשנה "מחזה של קלות-ראש לאנשים כבדי-ראש" ובפרדוקס הלעגני הטבוע בה: אנשים רציניים הם כאלו בגלל שהם לא רואים קומדיות קלות-דעת. להבדיל מדמויות ביצירות אחרות של ויילד שחייהם הכפולים נבעו מחטאים גדולים, החיים הכפולים של אלג'רנון (הממציא פגישות עם מר בנבורי שאינו קיים) ושל ג'ון/ג'ק וות'רינג (המנהל חיים כפולים כג'ק וכארנסט) משמשים למטרות תמימות של התחמקות ממחויבויות חברתיות לא רצויות. הדבר מנוגד לתיאטרון הרציני של התקופה, כמו למשל המחזות של ג'ורג' ברנרד שאו, שהציגו בפני הקהל רעיונות נעלים. לעומתם, חשיבותה של רצינות היא שטחית (טריוויאלית) ואינה עוסקת בעצם בכלום.

אבל זה לא לגמרי מדויק. בתקופה הויקטוריאנית, הרצינות נחשבה כערך חברתי ראשון במעלה, דבר שנבע מניסיון דתי להחזיר למוטב את המעמדות הנמוכים ואחר-כך נפוץ גם למעמדות העליונים. אבל במחזה, ההתקה של הרצינות, כמו גם של קלות-הדעת (הטריוויאליות) מנסיבותיהן ה"טבעיות", מאפשרת ליצור שלל מצבים מבדחים וללעוג שוב ושוב למנהגים החברתיים ולמוסר הוויקטוריאני, למוסד הנישואין ובמיוחד לרדיפה אחר האהבה. כך למשל כאשר אלג'רנון מתבטא באופן פרדוקסלי על דבר טריוויאלי כמו ארוחות: "כן – אבל עליך להתיחס לזה בכֹבד-ראש. אני שונא את האנשים, הנוהגים קלות-ראש בעניני-אכילה. זוהי שטחיות גדולה מצדם." (מערכה I). מנגד, בהתייחסן לדבר רציני כמו נישואין, גוונדולין כמו גם סיסלי מתנהגות בקלות-דעת ונצמדות לאידיאל מטופש, לפיו עליהן להינשא לאדם בשל שמו: ארנסט, שם פופולרי ומכובד באותה תקופה. ולא רק זאת, הן מכריזות בזעם כי הונו, כשהן למדות על שמותיהם האמיתיים של ארוסיהם.

ויילד כתב את המחזה במהירות באוגוסט 1894 בעת ששהה עם משפחתו בוורת'ינג במשך הקיץ. הוא המשיך וערך בקפדנות את המחזה במהלך הסתיו, עד שלא נותרה שורה אחת שלא טופלה. ובמחזה "כה חסכני במילים ובאפקטים, היתה לכך השלכה מכרעת." (מקור: ויקיפדיה) זו היצירה שבה, לדעת רבים, אמנותו של ויילד הגיעה לבשלות והיא נכתבה בקצב מהיר יותר ובביטחון רב יותר מאשר יצירותיו הקודמות. במהלך החזרות להצגה, ביקש מנהל התיאטרון והשחקן הראשי ג'ורג' אלכסנדר מוויילד לקצר את המחזה מארבע מערכות לשלוש. ויילד הסכים ושילב אלמנטים מהמערכה השנייה והשלישית. גרסת ארבע המערכות בוצעה לראשונה בתסכית של ה-BBC ב-1977 והיא עדיין מוצגת לפעמים. התרגום המובא כאן, הוא תרגום של גרסת שלוש המערכות שפורסמה ב-1898.

חשיבותה של רצינות הפך בסופו של דבר למחזה האחרון שכתב ויילד. ערב הבכורה המוצלח סימן את השיא של הקריירה של ויילד, אך גם חזה את נפילתו. המרקיז מקווינסברי, אביו של לורד אלפרד דאגלס, מאהבו של ויילד, תכנן להפריע להצגה ולזרוק סל של ירקות רקובים על המחבר כאשר הוא יעלה לבמה בסוף ההצגה. הדבר נודע לוויילד ולראשי התיאטרון שהצליחו למנוע את כניסתו של המרקיז לאולם, אבל תוך זמן קצר, הסכסוך ביניהם הגיע לשיאו בבית המשפט, שבו נחשפו החיים הכפולים וההומוסקסואלים של ויילד לחברה הוויקטוריאנית, והסתיים במאסרו של ויילד. השם הרע שיצא לוויילד בעקבות הפרשה, גרם לכך שהמחזה, למרות הצלחתו, ירד מהבמה לאחר 86 הופעות בלבד. אחרי שנתיים של מאסר עם עבודת פרך, כשהוא חולה ומדוכא, גלה ויילד ליבשת והתיישב לבסוף בפריז לאחר ששמו הטוב באנגליה נהרס. רק ב-1898, הסכים המו"ל ליאונרד סמית'רס לפרסם את שני המחזות האחרונים, בעל אידיאלי וחשיבותה של רצינות. ויילד התגלה כמגיה קפדן ונראה שהוא חוזר לעצמו. אך פרץ העבודה הנלהבת היה קצר, ויילד סירב לכתוב דברים חדשים: "אני יכול לכתוב, אבל איבדתי את שמחת הכתיבה." (מקור: ויקיפדיה) הספר פורסם כאשר על העטיפה לא הופיע שם המחבר אלא הכותרת "מאת המחבר של מניפתה של ליידי וינדרמיר".

אפילו לאחר מותו של ויילד, הוא עדיין סבל ממוניטין גרוע ויצירותיו בקושי נדונו או הוצגו. פרסום אוסף יצירותיו, בקובץ שנערך על-ידי רוברט רוס, ב-1908, סייע לשקם את מעמדו. ומאז המחזה הועלה פעמים רבות ברחבי העולם. מכובדותו של המחזה אושררה ב-1946, כאשר המלך ג'ורג' ה-6 נכח בהצגה שהועלתה למטרות צדקה. מאז שהחלו שוב לקרוא ולהציג את יצירותיו של ויילד, חשיבותה של רצינות זכתה להפקות הרבות ביותר.

המחזה אף עובד לכמה סרטי קולנוע, לסרטי טלוויזיה רבים, לתסכיתי רדיו ואף שימש כליברטו של אופרה שהלחין אריק צ'יזהולם ב-1963. לצד סרטים תקופתיים, בולט סרטו של קורט בייקר חשיבותה של רצינות מ-1992, שהעביר את מקום ההתרחשות לארצות הברית ועשה שימוש בצוות שחקנים שחור. הסרט אשתא צ'אמה מ-2008 הוא גרסה הודית של המחזה בשפת טלגו. לצד אלו, יש לציין את הסרט חשיבותה של רצינות של אוליבר פרקר מ-2002, שבחר לכלול בסרטו חלקים שהיו בגרסה המקורית בת ארבע המערכות והושמטו בגרסה של שלוש המערכות.

ישראל חיים טַבְיוֹב (ביידיש: טאַוויאָוו;‏ 1858 – 1920) היה סופר, עיתונאי, מתרגם ומחנך בתקופת התחייה, מחברם של ספרי לימוד בשפה העברית. למחייתו עבד כרואה חשבון, אך פרסם ספרים ומאמרים בתחומים שונים. מאמר שהכה גלים בזמנו היה "ספרותינו היפה ועתידותיה",‏ שבו קרא להרחבת הלשון העברית, התאמתה והפיכתה לשפה נמלצת פחות לפני כתיבת ספרות יפה. ספרו המפורסם ביותר הוא אוצר המשלים והפתגמים, שבו ליקט כשלושת אלפים פתגמים בשפות העברית והארמית. טביוב גם תירגם לעברית יצירות משפות זרות; בין היתר מחזות של אוסקר ויילד ואת יצירתו הידועה תמונתו של דוריאן גריי. (מקור: ויקיפדיה) תרגומי ויילד יצאו לאור לראשונה בהוצאת שטיבל בוורשה. מחזה זה תורגם בשנת תר"ף.

קישורים:

– המחזה המקורי (באנגלית) בפרויקט גוטנברג – לקריאה מקוונת או להורדה בפורמטים שונים.

מניפהּ של לידי וינדרמיר, מעשה באישה הגונה (באנגלית: Lady Windermere's Fan, A Play About a Good Woman), הידוע יותר בשם העברי מניפתה של ליידי וינדרמיר, אותו העניקו לו מתרגמים מאוחרים יותר, הוא מחזה קומי בארבע מערכות מאת אוסקר ויילד. המחזה הועלה לראשונה ב-22 בפברואר 1892 בתיאטרון סט ג'יימס בלונדון ופורסם לראשונה ב-1893.

הסיפור מספר את קורותיה של ליידי וינדרמיר, שמגלה כי ייתכן ובעלה מנהל רומן עם אישה אחרת. היא חושפת בפניו את חשדה, אך הוא מזמין את האישה האחרת, גברת אירלין, למסיבת יום ההולדת שלה. נסערת מחוסר הנאמנות שלו, ליידי וינדרמיר, מחליטה בתגובה לעזוב את בעלה לטובת גבר אחר. גברת אירלין, שמבינה מה קורה, עוקבת אחרי ליידי וינדרמיר ומנסה לשכנע אותה לחזור לבעלה, אך במהלך האירועים היא מוצאת את עצמה במצב מביך. היא מקריבה את עצמה ואת שמה הטוב כדי להציל את נישואיה של ליידי וינדרמיר. את סודה ליידי וינדרמיר לעולם לא תדע: גברת אירלין היא אמה, שנטשה את משפחתה לפני עשרים שנה.

זהו ניסיונו הראשון של ויילד בתחום הקומדיה. ויילד שעסק קודם לכן בטרגדיה החליט לעבור לתחום הקומדיה, לאחר ששני מחזות קודמים שלו לא זכו להצלחה ואחר, סלומה, נאסר על ידי הצנזורה. בדומה לקומדיות שייכתבו לאחר מכן, גם כאן מדובר בסאטירה עוקצנית על ערכי המוסר של החברה הוויקטוריאנית, ובעיקר באופן שבו הם באים לידי ביטוי במסגרת מוסד הנישואין. המחזה מדגים את הטכניקה הדרמתית המצוינת של ויילד, את החיבור של הקומי עם הרציני: "כאשר אי-הנכונות מתבררת וכאשר מובהר האבסורד, הרגשות והרעיונות הרציניים שהמחזה חוקר, ממוקמים בסביבה שמונעת מהם מלהיהפך אי פעם לרציניים מדי." (פיטר ראבי, מקור: ויקיפדיה)

עוקצנותו של ויילד, מתבטאת אף בדברים הקטנים ביותר. כשהיה ברור לו שהמחזה יועלה בתיאטרון סנט-ג'יימס, מה שאפשר לו לפנות אל קהל אופנתי מבני המעמד הבינוני הגבוה, הוא התווה במדויק את המרחב הגיאוגרפי של אותו קהל – כיכר גרוסונור, רחוב קורזון והפארק. מצד שני, רבים משמות הדמויות במחזה לקוחים מנופי צפון אנגליה, אזור בו שהה ויילד בעת כתיבת המחזה: ליידי וינדרמיר בהשפעת אגם וינדרמיר והעיירה בשם זה, הסמוכה לו; הדוכסית מברויק בהשפעת העיירה ברויק שעל נהר טוויד ולורד דרלינגטון בהשפעת העיירה דרלינגטון. יחסו של ויילד לקהלו מבוטא באופן הקולע ביותר במילים שנשא בסיום הצגת הבכורה: "גבירותי ורבותי. נהניתי מערב זה מאוד. השחקנים העניקו לנו ביצוע מקסים של מחזה מענג ותגובתכם היתה מאוד אינטליגנטית. אני מברך אתכם על ההצלחה הגדולה של הביצוע שלכם, ששכנע אותי שאתם מעריכים את המחזה כמעט באותה מידה שבה אני מעריך אותו." (מקור: ויקיפדיה)

המחזה עובד לכמה סרטי קולנוע וסרטי טלוויזיה וכן למחזמר. ביניהם ניתן למנות את הסרט האישה הטובה (A Good Woman), משנת 2004, שהתיק את ההתרחשות ל-1930 בחוף אמלפי באיטליה תוך שהוא הופך את לורד ואת ליידי וינדרמיר למר ולגברת וינדרמיר. שמו של הסרט, בכיכובם של הלן האנט, סקרלט ג'והנסון ותום וילקינסון, מתכתב עם כותרת המשנה של המחזה "A Play About a Good Woman". נואל קווארד יצר ב-1954 גרסת מחזמר למחזה בשם אחרי הנשף (After the Ball).

ישראל חיים טַבְיוֹב (ביידיש: טאַוויאָוו;‏ 1858 – 1920) היה סופר, עיתונאי, מתרגם ומחנך בתקופת התחייה, מחברם של ספרי לימוד בשפה העברית. למחייתו עבד כרואה חשבון, אך פרסם ספרים ומאמרים בתחומים שונים. מאמר שהכה גלים בזמנו היה "ספרותינו היפה ועתידותיה",‏ שבו קרא להרחבת הלשון העברית, התאמתה והפיכתה לשפה נמלצת פחות לפני כתיבת ספרות יפה. ספרו המפורסם ביותר הוא אוצר המשלים והפתגמים, שבו ליקט כשלושת אלפים פתגמים בשפות העברית והארמית. טביוב גם תירגם לעברית יצירות משפות זרות; בין היתר מחזות של אוסקר ויילד ואת יצירתו הידועה תמונתו של דוריאן גריי. (מקור: ויקיפדיה) תרגומי ויילד יצאו לאור לראשונה בהוצאת שטיבל בוורשה.

קישורים:

 – המחזה המקורי (באנגלית) בפרויקט גוטנברג – לקריאה מקוונת או להורדה בפורמטים שונים.