שירי הספר הצנוע הזה חבוקים בתוך עטיפה אדומה ונראה שאין זה אקראי, אלא משום להט פנימי של המשוררת שמאחלת לעצמה, כדברי אחד השירים לפחות, טעימה מן הנצח. כיוצרת בוגרת, מוכיחה גברת הלוי כי רעננותה שמורה עמה והיא מוסיפה לתהות ולהתפלא לפעמים על החיים ועל מה שזורם בם, אולי מתוך אותו תום ואותה רעננות נעורים שחבויים בה, מה שהביא אותי לרשום את הדברים האלה. פה ושם אכן מתקיימת התחושה כי מסתתרת בתוכה נערה צעירה תאֵווַת חיים. אפילו על העיר ירושלים, הידועה כעיר נצחית שכבר אמרו וכתבו עליה הכול היא כמו עומדת משתאה ושואלת את שאלותיה:

בְּאֵיזוֹ עִיר בְּעוֹלָם
יוֹצְאִים בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי
נְזִירִים, צַלְיָנִים,
יְהוּדִים וְתַיָּרִים,
דַּוְקָא מִבֵּית הַסֵּפֶר הַמּוּסְלְמִי
מִשַּׁעַר הָאֲרָיוֹת,
לְמַסַּע הַיִּסּוּרִים שֶׁל יֵשׁוּ הַיְּהוּדִי.
כְּשֶׁדָּתִיִים חִלּוֹנִיִים וִילָדִים
חוֹצִים אֶת הַסִּמְטָה
בְּדִיּוּק בְּשָׁעָה 3 אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
(מתוך "רק בירושלים")

מתוך: יוסף כהן אלרן, "רוצָה לטעום מהנצח", News1‏, 8.4.2013.