עץ הפקאן זוכר

בְּשַׁבָּת, בְּבֹקֶר קֵיצִי,
יָשַׁבְנוּ בֶּחָצֵר,
לְהִתְעוֹרֵר, לְהָצִיץ בְּעֵץ הַפֶּקָן.

אָכַלְנוּ בּוּרֶקָס,
בֵּיצָה וּמְלָפְפוֹן יָרֹק,
שָׁתִינוּ קָפֶה רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר.
הִפְעַלְנוּ אֶת הַוִּידֵאוֹ
מַבִּיטִים בְּעַצְמֵנוּ:
אַתָּה חִבַּקְתָּ אוֹתִי חָזָק.
אוֹר הַבֹּקֶר הַמָּלֵא
לֹא סִנְוֵר אֶת עֵינַי
כְּשֶׁנִּשַּׁקְתָּ אֶת שְׂפָתַי,
נָשַׁר עָלֶה מֵעֵץ הַפֶּקָן
הִגַּשְׁתָּ לִי אוֹתוֹ.
עַכְשָׁו הַשֻּׁלְחָן רֵיק,
סָגוּר.
הַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל,
עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ.

עֵץ הַפֶּקָן עָרֹם.