מסביב לנקודה מספר את סיפורו של יעקב אברמסון, מורה חדור אידיאלים, הנושא בלבו תקוות גדולות לעשייה תרבותית-לאומית ולאושר אישי. הרומן נפתח כאשר הוא עוזב את העיר הקטנה צוער ונפרד בתחנת הרכבת מתלמידו שלמה פרנקל. זוהי בעצם תחילת הסוף. ההתחלה היתה מבטיחה. בעבר הוא הגיע לעיר הקטנה כשקיבל משרת הוראה מכניסה, אלא שהוא לא האריך לשהות שם, כי במקום ללמד את תלמידיו את מה שציפו ממנו הוריהם, כלומר קריאה עברית, חומש ומעט לימודים כלליים פורמליים, הוא חינך אותם למוסר ולערכים והמריד אותם כנגד אבותיהם הזעיר-בורגנים שומרי-המסורת. כשנתגלה הדבר, פוטר ממשרתו. בפתח הרומן אנו פוגשים אותו לאחר מעשה, חוזר לעירו, שמח על מעלליו וגאה בסקנדל שעורר. הוא נפרד כאמור מפרנקל, בדרכו לעיר הגדולה א., כשהוא מבטיח לצרף אותו לעבודה ציבורית משותפת בעיר הגדולה ולעשותו ליורשו ולממשיך דרכו.

בעיר הגדולה הוא מתגורר בבית משפחת דוידובסקי ונפגש עם אוריאל דוידובסקי, ידידו ועם חוה בלומין (יֶווה איסאקוֹבנה) אהובתו משכבר, המתגוררת בסמוך. דוידובסקי, חוה ופרנקל תלמידו שיגיע מאוחר יותר אל העיר, הם שלושת גיבורי המשנה של הרומן, המייצגים כל אחד אפשרות אחרת העומדת בפני הצעירים היהודיים הנקרעים בין היהדות המזרח אירופאית השוקעת, בתקופת דמדומים שבה לא ברור מה איזו יהדות חדשה תתגבש בעתיד:

בתחילה, מסתגר אברמסון בחדרו ועוסק בכתיבת חיבורו העברי החדש, מתגעגע לחוה האהובה, שגרה בסמוך בבית משפחת קצמן, בית שבו פעלו יחד בעבר, במסגרת חבורת הסוציאליסטים המתבוללים. הוא גם חושב לפעמים על ידידו אוריאל דוידובסקי, המתבודד עם רעיונות המוות שלו, תוהה האם יגשים את החלטתו לפרוש מן העולם וכיצד. אלא שאז מגיע מכתב מפרנקל המזכיר לו את הבטחותיו.

בעקבות מכתבו של פרנקל, אברמזון יוצא מבדידותו ובמאמץ להכשיר את התנאים לבואו הוא מקבל משרה בבית העקד העברי, מה שמאפשר לו להזמין את פרנקל לחיות עימו ולגדל אותו כממשיכו. אברמזון מטפל בפרנקל כמו אחות רחמניה ומספק לו הזדמנות להגשים את "חלומותיו" ולהיעשות פועל. בינתיים אברמזון מסיים את חיבורו ומקווה לייסד בעיר חבורת אנשים שתפיץ ותגשים את האידיאלים שהוא מאמין בהם – עיצוב חיים לאומיים יהודיים חדשים המשלבים רוח יהודית חופשית עם מיטב תרבות המערב. אלא שלמרות תקוותיו ושמחותיו, מתחת לפני השטח מחלחלת בו התחושה שלכל אלו אין יסוד וכי "עולם כמנהגו נוהג". ואכן המציאות טופחת על פניו: החיבור שכתב לא נתפרסם שכן כתב-העת שקיבל אותו נסגר. פרנקל מתגלה כאנוכי וכפוי-טובה ו"מסירותו" לרעיונות של אברמזון מתפוגגת. הוא נוטש עד מהרה את חלומו להיות פועל, אך למרות זאת מצטרף לקבוצת הסוציאליסטים המתבוללים. הוא גם מנסה לחזר אחר חוה. באותה תקופה, מגיעות ידיעות ממקורות שונים על חומרת מצבם של יהודי רוסיה.

אברמזון מאבד כל תקווה. מעשיו ושאיפותיו הפכו חסרי ערך בעיניו. הפער בין אימת המציאות וסיכוייו להגשים אי אלו מרעיונותיו מתבהר ומתחדד. תחושת הבדידות וחוסר האונים הולכת וגוברת ובד בבד ואולי גם בגלל כל אלו מערערת שפיותו. כדי למנוע מהטירוף להשתלט עליו, וכשאין הוא רואה כל סיכוי להמשיך לחיות חיים של טעם ומשמעות, ובהשפעת ידידו אוריאל, הוא מחליט להתאבד, אך נכשל גם בכך. במאמץ אחרון להיאחז בחיים ובניגוד גמור לתחושותיו, הוא שב ללכת בעקבות חוה ומצטרף לסוציאליסטים המתבוללים. אך גם זהו אינו פתרון והוא נותר כשנפשו חצויה, עוסק בגלוי בפעילות ברוסית, אך כותב בחשאי יומן בעברית, זר ובודד, אילם וכואב בחבורה ריקנית ורעשנית. התגובה האטומה והמתנכרת של הסוציאליסטים המתבוללים לידיעות על פוגרומים, גורמת להתפכחות אך גם לאובדן שפיותו. בסופו של הרומן מובאים חלומותיו המטורפים, שמציגים מצד אחד את חומרת מצבו ומצד שני מאפשרים לו להגשים בעולם ההזיות, את מה שנבצר ממנו להגשים במציאות. הרומן מסתיים בידיעה על התאבדותו של אוריאל דוידובסקי, שנסע לשם כך לעיר אחרת. הוריו, בעלי הבית של אברמזון, ממתינים לשכן שעיסוקו בכך, שיבוא להרחיק את האיש שדעתו נטרפה עליו, למקום שנועד למשוגעים כמוהו.

מסביב לנקודה הוא רומן אידיאולוגי משום שהוא עוסק באידיאולוגיות. בה בעת הוא רומן אנטי-אידיאולוגי משום שהוא מבקר לא רק את האידיאולוגיות השונות, אלא את האידיאולוגיה באשר היא, כאשר הוא לא רק מציב שתי אידיאולוגיות מנוגדות של ציונות כנגד התבוללות סוציאליסטית (חוה), אלא גם אופציה חוץ-אידיאולוגית של התאבדות (אוריאל). אברמזון, על אף היותו ציוני, לא שייך לשום ארגון ציוני רשמי ולכן לא מזוהה ככזה. בכך יש גם ביקורת על הצורך להשתייך לקבוצה כדי להיחשב לאידיאליסט. הניסיון של אברמזון ליצור אידיאולוגיה וקבוצה משל עצמו נידון לכישלון במקרה זה, מסיבות נסיבתיות בלבד. גם כשהוא מצטרף לבסוף לקבוצה, הוא אינו אידיאליסט עד הסוף משום שהוא חורג מן ההסכמה הכללית. אלא שקבוצה אידיאולוגית תמיד מייצרת מנגנוני הרתעה שימנעו מחבריה התרת רסן שכזו, והשבר האישי של אברמזון אינו משקף משבר אידיאולוגי, אלא את אי היכולת להתמודד עם המנגנונים של האידיאולוגיות: הוא אינו מצליח להשתלב בקבוצות קיימות ולא מצליח להקים קבוצה אלטרנטיבית משלו. משכך הוא מחשיב את עצמו כ"יחיד הציבור", יחיד המגלם ציבור שלם.

כל אלו ועוד מתנקזים לדימוי של ההתמודדות עם הנקודה, שמרכזיותה נרמזת מעצם היותה חלק מכותרת הרומן. המילה "נקודה" מופיעה ברומן כ-16 פעמים, בשישה מקומות בולטים. בהקשר האישי, היא מסמנת את הניגוד העמוק בין אברמזון ובין חוה שהוא אוהב, שאינו מאפשר להשיג הרמוניה ביניהם. בהקשר פעילותו הציבורית והספרותית של אברמזון היא מסמנת מכשול או מעצור שאינו מניח לו להגשים את האידאלים הלאומיים-חברתיים שלו. בהקשר הקיומי הכולל, היא מסמנת קרע סמוי בהוויה, שאינו מניח לאדם לחיות בעולם לפי הגיונו ומשאלות ליבו, או בנוסח אחר: את מצבו של האדם שנמצא תמיד "מסביב לנקודה", אבל לעולם לא יגיע אליה. אין ספק שבעיסוקו ב"נקודה" מכוון ברנר גם ל"נקודה היהודית". ולכן, הנקודה שעומדת בין אברמזון לחוה יכולה להתפרש כמעצורים אירוטיים וגם כהבדלי הדעות ביניהם בקשר לעתיד האדם היהודי: יהודיותו העקרונית ושאיפותיו התרבותיות-לאומיות לעומת התכחשותה ליהדות, בה היא רואה עניין ביולוגי-מקרי, ובחירתה בהתבוללות סוציאליסטית. הבחירה לסמן עניינים עמוקים והרי גורל במשהו זעיר כמו נקודה, דבר שבקושי נראה ושקל לסלק אותו ולמחוק אותו, מבליט את הסתירה בין הסמן והמסמן.

אחת הדרכים להתגבר על הנקודה היא חיסולו של המתגבר. כך נהג דוידובסקי, שבהתאבדותו סילק את ה"נקודה" שלו. כך אברמזון, בהזיותיו, שומע הצעה מקול אלוהי: "ויאמר אלי יהוה: לך וטיפסת על הכותל למעלה מחוט-הסיקרא, למעלה מרום-התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת במי שממית עצמו עליה! ואבוא היום…" (פרק 24) הצעה זו יכולה להתפרש באופן דו-משמעי: בהקשר הלאומי, מי שיקריב את עצמו ויאבק עם המכשולים עד מוות יביא גאולה לאחרים, ובהקשר קיומי כולל, כל זמן שחיים – הנקודה תכאיב ותציק ורק המוות ישחרר ממנה.

בסוף הרומן, כאשר אברמזון כבר מטורף לחלוטין, הוא כותב קטע אחרון, המהווה מעין צוואה ובו הוא מסביר את הדרך בה בחר בסופו של דבר להתמודד עם הנקודה:

"בשנת וכו' ג"פ ישר והפוך. בחוץ תשכל אבן, בחדרים – תער, חַלָף. ואקרע את דגלי לשנים-עשר קרעים, שלא יפול בידי צר. וַייוותר יעקב לבדו. תמה הגסיסה. אחד בכל מלוא-החלל. וככה לעולם, לעולם ועד, לנצח-נצחים. יעקב יכלה – ואחד יישאר. תמיד יישאר אחרון אחד עד נצח. כל לא יהיה ואחרון יהיה. וכי יתעורר לבוא אל הגן אשר על ההר, הגן העומד כנקודה על ההר. לעבור הנקודה ולבוא אל ילדיו אהוביו הנאמנים בבריתו ולזרוע זרע אשר יעשה פרי, יתהפך עליו להט-התער אשר בשעריו ולא יתן לו לעבור. ומַזוּריקים ועמלקים ירדפוהו עד חורמה אך השמד לא ישמידוהו וכלה לא יעשו בו. איה יימָלט? הוא יימלט ויסובב את הגן. ויסובב, ויסובב, ויסובב – כל היום. מותניו ימלאו חלחלה והוא יסובב מסביב, מסביב, מסביב. עד הנה מגילת יעקב". (פרק 25)

הגן כאן מזכיר את גן העדן עם להט החרב המתהפכת בשעריו, אבל התער הוא גם תער ההתאבדות וגם תער הפוגרומים. אך אימת התער לא תייאש את אברמזון ואם לא יוכל היכנס לגן, כלומר לעבור על הנקודה או אל הנקודה, הוא יסובב ויסובב אותו. גם באין תקווה, ולמרות כל הניסיונות להשמידו ולעצור בעדו הוא ימשיך בדרכו. את הנקודה אין בכוחו להביע, גם לעקוף אותה לא יוכל, אבל ממשימות-ייעודו לא ירפה. יהיה אשר יהיה, הוא לא יחדל לסובב אותה. הטירוף כאן הוא אם כן פתרון ביניים, בין ויתור על היהדות ובין ההקרבה הטוטלית.

הנקודה מייצגת את כל מה שמונע את ההרמוניה ואת הגאולה (בכל המישורים), אבל גם את ההרמוניה או הגאולה עצמם (כבלתי מושגים), היא יכולה להיות גן העדן הנכסף וגם המכשולים העוצרים מלהיכנס אליו, גם גילום של עולם הגויים, אך גם הייעוד היהודי וכמובן באופן הכולל את כל אלו, גם את הקיום האנושי, או את האבסורד הכרוך בו. גאולת היחיד, גאולת האומה, גאולת האדם, אינן אלא בבואות של אותו עניין עצמו. כולן בלתי אפשריות, אבל "יחיד הציבור", כל עוד רוחו באפו, לא יחדל לחלום עליהן ולחזור אליהן. ביצירות הבאות של ברנר יפעלו היחידים בכל התחומים האלו להגשמת הערכים שהם מאמינים בהם, כנגד כל הסיכויים, מתוך ידיעה צלולה של האמת הזאת בכל ודאותה וכובדה, בשפיות גמורה ובכוונה מודעת.

(סיכום זה מבוסס על הפרק העוסק ברומן מסביב לנקודה בספר מהתחלה מאת בעז ערפלי)

לקריאה נוספת:

– "מסביב לנקודה" (י.ח. ברנר)/שמואל צ'רנוביץ – בפרויקט בן יהודה

– בעז ערפלי, "יחיד הציבור – צמתים אידיאולוגיים, קיומיים ופסיכולוגיים במסביב לנקודה," מהתחלה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 92-182.

בראשית דרכו בארץ ישראל, ב-1909, התגורר יוסף חיים ברנר במושב השיתופי הראשון עין גנים, בחדר ששכר בית משפחת פסילוב. כאן הוא כתב את מכאן ומכאן, שחלקים גדולים ממנו מתרחשים בעין גנים, אותו מכנה ברנר הפרבר.

עין גנים שהוקם ב-1908, עוצב ברוח העלייה השנייה הסוציאליסטית, שדגלה בעבודה עברית בחקלאות במשקים פרטיים ובעזרה הדדית, וזאת לעומת אנשי העלייה הראשונה בפתח תקווה הסמוכה, ששימשו כמנהלי עבודה והעסיקו עובדים ערבים זולים. כמו כן הצטיינו במושב בהקפדה על השימוש בשפה העברית. מפאת הראשוניות שלו, עין גנים נחשב למקום שבו התגבשו הרעיונות שעיצבו את המושב, את הקיבוץ ואת הקבוצה. עקרונות החיים שהונהגו בו הטביעו חותם בחברה הישראלית ובו נוסדו בין השאר קופת החולים והסתדרות העובדים. במקום התגוררו לאורך השנים רבים מראשי תנועת העבודה.

בעין גנים, פוגש ברנר שניים מאבות תנועת העבודה: א"ד גורדון וברל כצנלסון, מושפע מהם ומשפיע עליהם. ברנר שאף לעסוק בחקלאות, כדי להגשים את הרעיון הציוני, אך שלא כמו גורדון, לא עמד בעבודה הקשה ונטשה לאחר שבוע למען הספרות והוראת הספרות. ברנר גר בעין גנים שנה אחת ולאחר מכן עבר לירושלים. הקושי האישי של ברנר בהגשמת האידיאל הציוני והתחבטויותיו הרבות, באות לידי ביטוי במכאן ומכאן, כאשר המספר, שמתפרנס מכתיבת פיליטונים ורשימות לעיתונים שלא כולם מתקבלים לפרסום, בגלל "הרפרוף הפסיכולוגי והמרירות היתירה שבהם" מזוהה עם ברנר עצמו, שכתבותיו וסיפוריו לא תמיד התקבלו בברכה מפני שידוע היה שאינו מייפה בהם את האמת, בניגוד לנטייה הרווחת של הכותבים באותה תקופה. דמויות אחרות ברומן מושפעות מהדמויות השונות שפגש בעין גנים. כך הנער הניך פסילוב, שמת ממלריה ושלו מוקדש הספר, הוא מקור ההשראה לדמות של עמרם וגורדון הוא מקור ההשראה לדמותו של אריה לפידות.

הספר בנוי בצורת מחברות, רשימות קרועות שכותב המספר האלמוני, החותם בשם "אובד עצות", בעת אשפוזו בבית החולים ושלאחר מותו התגלגלו לידי המוציא לאור, הדובר בהקדמה, שקיבץ אותן לרומן. מלבד "אובד עצות", עוסק הרומן בשתי דמויות מרכזיות נוספות, חברו של המספר דוד דיאספורין, המגיע ארצה לאחר ניסיון הגירה לאמריקה וחולם להיות שחקן ואחי אמו של דיאספורין, אריה לפידות, שעולה לארץ בגיל מבוגר ומתמסר לעבודה הפיזית משום שהוא רואה בה ייעוד מוסרי.

שלושת הגיבורים, חבריהם ובני משפחותיהם מנסים להתמודד עם האתגרים הרבים שמזמנת הארץ הקשה ליושביה. מהם יש כאלו שלא עומדים במבחן העלייה, כך המספר מת שבור ומותש ואילו דיאספורין וצבי לפידות (בנו הצעיר של אריה) יורדים מהארץ. דווקא דור הסבים ודור הנכדים הם אלו שמגלמים את הסיכוי לקיום יהודי רוחני ומוסרי, אך גם מלא כוח וחיוניות בארץ ישראל: אריה לפידות ואישתו הינדה מחד ומאידך נכדו עמרם, יתום מבנו הבכור, המורה הגיבן, שנרצח בנסיבות טרגיות בעת שרכב ליפו.

עמרם מתואר כערבי קטן ודווקא לחיוב, במקרה זה: הוא שחרחר, אמיץ, נמרץ ואינו משלים עם העובדה שלא גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות ולא מפחד להתכתש עם ערביי הסביבה. הוא מסמל את כל מה שבני דורו של ברנר רצו להיות ולא היו. לא בכדי, יש הרואים בדמותו של עמרם את דמות הצבר הראשונה בספרות.

ורק בשביל ילדים כאלו, טוען ברנר, יש ברכה בציונות: "אלמלא נבראה כל החיבת-ציון אלא בשביל מין בריה כזו – יש שהיה עולה הרהור-לצון בתוכי – דיֵנוּ"

לקריאה נוספת:

– דר' סבטלנה נטקוביץ', על מכאן ומכאן/יוסף חיים ברנר – באתר תרבות.il

– נילי קלינגר, משחק באיכרות, משחק ביישובו של עולם, הארץ – מוסף ספרים, 29.09.2010.

הסיפור הקצר עצבים, הוא אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של ברנר ובו משולבים מוטיבים רבים, סגנוניים ותוכניים, המוכרים מכתבים אחרים של ברנר, בין אם נכתבו לפניו או אחריו. כמו ביצירות אחרות של ברנר, הסיפור עוסק מחד בעניין הציוני ומאידך בבחינת סוגיות קיומיות כלליות ובקשר שבניהם וגם פה מתנסה ברנר במבנה סיפור לא רגיל יחסית ובדמויות אנטי-גיבורים שהם גיבורים אף-על-פי-כן.

עצבים מספר סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת, בו המספר מאזין לסיפור קורותיו של חברו בעת טיול בשעת בין ערביים במושבה בהרי יהודה, הוא סיפור פשוט יחסית ותואם לקונוונציות הסיפור הקצר: זמן קצר, מקום מוגדר, מיעוט דמויות, פעולה מועטה. הסיפור הפנימי לעומת זאת הוא סיפור רחב יריעה המתאר מסע נדודים מרובה תחנות: ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה, ואף אוקראינה, שמוזכרת כשהמספר מדבר על ילדותו. זהו סיפור זיכרונות (ממואר), המסופר בגוף ראשון, שמתפרש על פני כמה חודשים ומכיל דמויות ואירועים לרוב. אלא ששני סיפורים אלו הם בעצם שני מבעים של אותו הדובר. שני המספרים הם הצד "המאזין" והצד ה"דובר" של אותו מספר מובלע, ויש מי שרואים בשניהם את ברנר עצמו, כאשר ה"דובר" מעוצב לפי דמותו של ברנר (כפי שראה את עצמו) וה"מאזין" נושא את חותם אישיותו בתוכן הפרובוקטיבי של הערותיו ובנימה האירונית שבהן. באמצעות תחבולת הסוואה כפולה זו, יכול ברנר לעצב ספרות ממוארית שבה הדברים מובעים בשני ממדים: גם בדרך של הידברות אדם עם עצמו וגם בדרך ראיית אדם את עצמו מחוץ ומפנים, מרחוק ומקרוב.

זהו סיפור מסע, אך היחס אליו בעצבים הוא פרודי. הוא אינו עוסק בנופים מרשימים או במקומות ייחודיים, אין בו פגישות או היתקלויות עם דמויות מעניינות, הרפתקאות או אירועים לא צפויים. למרות שהמסע עובר עולם ומלואו, הנוסעים כמעט שאינם יוצאים מן הרכבת או מן הספינה. בלונדון קורה אסון באכסניה, שמדכא את רוחו של המספר ומערער את עצביו. מברלין, זוכר המספר את ריחו הטוב של השלג, אך בעיקר את ההתמקחויות על כרטיסים למוסד צדקה. במצרים, לכלוך והתרוצצויות; נוכלים קטנים מנצלים את חוסר ההתמצאות ואי-ידיעת השפה של הנוסעים כדי לסחוט מהם כספים ובארץ היעד – ישראל – תלאות, עיכובים, שקרים. ובכלל, ה"אנטי-גיבורים" של הסיפור עסוקים בעיקר בעניינים בנליים וקטנים: פחד לאחר את הרכבת או את הספינה, פחד לאבד את הכרטיסים, להישאר ללא כסף במקום זר. דברים שנוסעים אכן עוסקים בהם, אך אין הם מעניינים אדם לא מעורב. ולבסוף כשהנוסעים מגיעים לבסוף למחוז חפצם הם נעלמים מן הסיפור ולא ידוע מה אירע בגורלם.

אפשר לראות בעצבים סיפור עליה, אלא שככזה הוא סיפור בעייתי. אמנם הגיבור טוען שבעניין זה "היו לו פנים לכאן ולכאן", אך יתר הנוסעים שבסיפור אינם ציונים ונסיעתם לארץ היא הגירה מקרית. ה"ציוני" המוצהר היחיד בסיפור הוא מנוול המנסה לסחוט כספים מהנוסעים בני עמו בשם הסנטימנטים הציוניים.

מטיבי הלכת, יכולים למצוא בעצבים גם "סיפור הרפתקאות ציוני" (שילוב של סיפור מסע וסיפור עליה), המספר על אדם שנואש מחייו, התאבד ומשאיר משפחה מיותמת ועל גיבור שנזעק לעזרתה, תומך באלמנה ובבנותיה היפות ונעשה להן לאב ולגואל, מציל אותם מרשת של סרסורים וממזימות של נוכלים ובסופו של דבר, ישתקעו כולם במושבה העברית בארץ יהודה, או בגליל, ושם ימצאו אושרם במסגרת מפעל הגאולה הלאומי. סיפור כזה מובא כאן, עם זאת, באופן מרומז מאוד. הוא מבוסס על הפרשה הצדדית כביכול של התאבדות הנפח בלונדון, על הקישור המוטעה שעושה המספר, בשל מצבם המעורער של עצביו, בין המשפחה שהוא פוגש ברכבת ובין משפחתו של אותו מתאבד, על רשת הנוכלים המרומזת בסיפור (סחיטת כספים במצרים, סרסרות לזנות בארגנטינה) ועל ההקשר הציוני השורה ככלל על הסיפור. אלא שגם נרטיב אלטרנטיבי זה הוא בעצם "אנטי-סיפור-גבורה". שהרי לא רק שהגיבורים הם אנשים עניים, מכוערים, לא מעניינים וחסרי חשיבות כשלעצמם בדרך כלל, ולא רק שהאירועים שבהם הם נוטלים חלק, גם הם חסרי חשיבות (ואם יש להם מטען סנסציוני הרי שהוא מובע במאופק ובעצם מנוטרל) – הגיבור המספר, שמקנה או המבקש להקנות חשיבות לדמויות ולאירועים אלו, מצטייר כאדם מתוסבך, מופרע, גרוי עצבים, רגשן, בוכה בנקל, עושה עניין מדברים קטנים, מתערב בעסקי אחרים, מודע לעצמו עד כדי חולניות, לא יפה ומעורר גיחוך (גם בעיני עצמו).

שם הסיפור, עצבים, מרמז לנו שבעצם המוקד של הסיפור אינו בסיפור המסע אלא בדמות הגיבור המספר עליה. לכאורה, העצבים (נרווים) מרמזים על תכונות הנפש מרכזיות שלו: רגישותו החולנית, עצבנותו, רגשנותו ההיסטרית, מודעות היתר לעצמו. הם משמשים כהנמקות ריאלסטיות לסטייה שלו מהקו הסיפורי ההגיוני, לתגובותיו המיוחדות לאירועים שהוא מדווח עליהם, לאופן דיבורו – לאוצר המילים ולתחביר שלו, ובכלל למהימנות הסיפור. הם גם מאפשרים להבין את אנלוגיות רבות במבנה הסיפור ובייחוד את האנלוגיה שבין משפחת המתאבד בלונדון ובין המשפחה "שאימץ" לעצמו.

אלא שההקשר אינו רק אישי-פסיכולוגי. "עצבים" הוא מוטיב החוזר בסיפור מספר פעמים ומסמל דברים רבים: הזיקה העמוקה לארץ ישראל, בסתירה להכרת המציאות בארץ; ההתמסרות לזולת וקבלת אחריות על הזולת, היכולת להזדהות עם סבלם של יחידים ועם "מצב האדם" בכלל, היכולת להבדיל בין דברים ובין ערכים, היכולת לאהוב מבלי לצפות לתמורה, היכולת להתפעל מיפי הטבע ומיופי של מעלה וכן הדמיון המקשר בין דברים וההופך פרטים לסמלם של כללים. "עצבים" מסמלים גם מעבר מגורלה של משפחה אחת לאחרת ומנדודי יחידים ל"אלה תולדות מסעי ישראל", כמו גם מרע וטוב ספציפיים לרע וטוב כמצבים בסיסיים מנוגדים המאפיינים את הקיום האנושי בכלל.

זוהי מערכת פרדוקסלית המזהה את הנחשב שלילי או לא נורמלי מבחינה נפשית-חברתית עם הנחשב לחיובי ונעלה מבחינה ערכית. "עצבים" היא מילה נרדפת לעמידה סובייקטיבית-אינדיבידואלית כנגד דברים בעולם, ולראיה מקיפה כוללת המצרפת פירורי דברים לשלמויות, ומקשרת פרטים מקריים לתבניות מכוח המחשבה והדמיון. לאנושי ולערכי אין מקור אפשרי או הגיוני – הם כולם "עצבים".

פרשת התאבדותו של הנפח, שבעקבותיה התערערו עצביו של הגיבור, מרמזת על רובד נוסף לפרשנות של "עצבים", שכן המחבר המובלע של הסיפור מזהה את האי-רציונלי – זה המסומן בכינוי "עצבים" עם החיים, ואת התבונה ושיקוליה – המכונה כאן "חכמת קהלת" עם המוות. שכן, לפי ההיגיון, אולי המוות הוא הפתרון, אך המחבר בחר בחיים, אף-על-פי-כן.

כך ניתן לומר על הציונות ש"גם זה עצבים": שכן היא פתרון לחיים שניתן להאמין בו משום שהוא אבסורד. הציונות, כמו כל הברירות ה"חיוביות" העולות בסיפור היא עניין של "עצבים", של רגש, של הכרעה אישית, דבר שאין טעם ואין אפשרות לנמק אותו באופן רציונלי, דבר שמבחינה הגיונית ניתן לראות בו הונאה או אשליה, אבל גם דבר המגלם, מצד שני, את הכוח הנסתר של החיים, את הצרכים והדחפים הבסיסיים ביותר ואת התכליות והמשמעויות הנחשבות ביותר.

לקריאה נוספת:

– בעז ערפלי, "ציונות, פסיכולוגיה, פילוסופיה ופאטיקה בסיפור  עצבים," מהתחלה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 276-310.